אירופה המאוחדת, מדינה ללא גבולות היא החלום האידיאלי של פילוסופים רבים, אנשי ציבור, פוליטיקאים ואזרחים פשוטים בלבד. אבל היא הצליחה להתגלגל לפני זמן לא רב, באמצע המאה העשרים.
קצת היסטוריה
הרעיון להקים את האיחוד האירופי לא עלה מאפס. היא הפכה למעין פרי מהמצב הסוציו-פוליטי ששרר באירופה בסוף מלחמת העולם השנייה. היה צורך לשמור ולחזק את האיזון השברירי בין המעצמות העולמיות, ליצור עימות אמיתי עם הגרעין האפשרי החדש של הפשיזם, להעלות את הכלכלה ההרוסה, להחזיר ולחזק את היוקרה הבינלאומית של מדינות מערב אירופה המובילות על הבמה העולמית. זה היה חשוב במיוחד לאור הקמת מחנה פוליטי גדול אחר - זה הסוציאליסטי - על ידי מדינות מזרח אירופה שהובילו על ידי ברית המועצות, כמו גם בקשר לחדירה מתמדת של ארה"ב לשוק האירופי. ואז, סין גם הודיעה על עצמה די בקול רם.
לצורך עימות מוצלח ופיתוח כלכלה משלו, כל כוח אינדיבידואלי של המחנה הקפיטליסטי היה זקוק לשוק משותף, המורכב מ -250 מיליון איש או יותר. מטבע הדברים, אף אחת, אפילו המדינה המערבית אירופאית המפותחת ביותר, לא תוכל לעמוד בדרישות כאלה. המצב הוחמיר מתחרות קשה ויריבות בתוך מחנה זה - בין צרפת, גרמניה, בלגיה וכו '.
מתוך הבנת תוקף ונחיצות האיחוד, החליטו ראשי המדינות את השאלה העיקרית: על אילו עקרונות צריך להשתלב האינטגרציה האירופית? האם עלינו לקחת את אמריקה כמודל וליצור את ארצות הברית האירופית שלנו, או להגביל את עצמנו להסכמים מסוימים בתחום של שיתוף פעולה פוליטי, כלכלי ומשפטי, מבלי לפגוע בריבונות המדינה? סוגיות שנויות במחלוקת בנושא זה עולות עד היום, הן משקפות את השלבים העיקריים של שילוב אירופי.
האיחוד האירופי: תקופת ההמראה
כך, בהדרגה, צעד אחר צעד, החלו המעצמות המערב אירופאיות לנקוט במדיניות של התקרבות ואיחוד - תחילה על בסיס כלכלי, ויצרו את "התאחדות הפחם והפלדה" וגם את "Euratom", ופשטו את בקרת המכס וארגנו אזור מכס אחד לתנועה חופשית בתור אנשים, ומוצרים, הון וכו '. ואז נוצר מרחב חקיקה משותף באדם של המועצה האירופית והפרלמנט האירופי.
רעיון האחדות צובר פופולריות רחבה, יתרונותיו מובנים יותר ויותר. במשך כמה עשורים, הרכב האיחוד האירופי גדל משמעותית. לפיכך, שילוב אירופי משקף עלייה בעדיפות המשימות המשותפות על פני האינטרסים הציבוריים הפרטיים בתחום הכלכלה החברתית, כמו גם השינויים הגלובאליים באמת בפוליטיקה והכלכלה העולמית שהתרחשו במחצית השנייה של המאה העשרים.
הפרדוקס של הגיאופוליטיקה של תקופה זו הוא בכך שהיותה מתחרה רצינית לארצות הברית בשוק העולמי ונלחמה עם אמריקה על תחומי השפעה ויציבות בזירה העולמית, מדינות האיחוד היו בעלות ברית חזקה עמה בגוש הצבאי-פוליטי של נאט"ו, במלחמה הקרה נגד ברית המועצות, במאמץ לנצח על מדינות המחנה הסוציאליסטי במזרח אירופה.
קריסת ברית המועצות, השמדת האורגניזם האירופי הסוציאליסטי, באופן טבעי, הייתה נתונה לחסדיו של המערב כולו. מדינות ברית ורשה לשעבר קיבלו חופש אמיתי ואפשרות להגדרה עצמית, כמו גם מרבית הרפובליקות שהיו חלק מברית המועצות. "שנות התשעים המדהימות" היו כאלה לא רק עבור אלה שכמעט ולא קיבלו את המעמד "המדינה" של רוסיה, אוקראינה, בלארוס, קזחסטן וכו ', אלא גם עבור רומניה, פולין, אזור הבלקן וכו', כלומר כל השטח העצום שהיה במצב של משבר סוציו-פוליטי וכלכלי.
בהבנה שאי אפשר לשרוד לבד, שהאינטגרציה האירופית היא כעת הצעד הנכון היחיד, החלו מדינות מזרח אירופה לחפש תמיכה באיחוד האירופי. כן, ועבור המדינות הבלטיות, ומאוחר יותר אוקראינה, מולדובה, הצטרפות לאיחוד האירופי, משטר ללא ויזה הפך לקו המנחה החשוב למדיניות החוץ והפנים.
בעיה עם שני אלמונים
אם עד לנקודה זו הקהילה האירופית הבודדת הייתה אורגניזם כלכלי מפותח בערך, אזי המדינות של המחנה הסוציאליסטי לשעבר בעניין זה פגרו הרבה אחרי שכנותיה המערביות. לפיכך, השלבים הנוספים של ההשתלבות האירופית נגרמו על ידי בחירה קשה: לקבל מדינות אלה לאיחוד האירופי, מתוך הבנה כי המעצמות המערביות באישיותן נוקטות נטל גדול למדי, או מסרבות להיכנס. אבל אז נשאר האיום הפוטנציאלי: במוקדם או במאוחר רוסיה תכבוש שוב את עמדותיה האבודות של המעצמה. ומזרח אירופה תהיה שוב במסלול הגיאופוליטי של השפעת מוסקבה. באופן טבעי, המערב לא נמשך למצב עניינים זה. לפיכך, בריסל וושינגטון פתוחות לרווחה את שערי האיחוד האירופי ושל נאט"ו, מקבלות את פני האירוח לא רק מדינות סוציאליסטיות לשעבר, אלא גם שלוש מדינות בלטיות.
עלייה בכמות אין פירושה עלייה באיכות. בהרחבת ההיקף הגיאוגרפי של הארגון ותחום ההשפעה, האיחוד האירופי, באותו זמן, קיבל מספר לא מבוטל של "אחים קטנים יותר" חלשים, ועומס כבד נפל על הכלכלה המערבית אירופית. כן, ולא כדאי היה לשכוח מהתחרות עם ארצות הברית, אמריקה בכל מקום רדפה את האינטרסים שלה, למרות שהיא "חברות" עם האיחוד האירופי.
כמה מחשבות
כמו כל ישות טריטוריאלית גדולה, גם האינטגרציה האירופית חווה לא פעם את שלבי העליות והירידות. לכלכלנים מובילים היו תקוות גדולות ליורו בודד, שהיה אמור להיות גבוה ומשמעותי יותר מהדולר, לעקוב בהדרגה את מנהיגותו בשוק העולמי ולהגביר את הכלכלה של כל חברי האיחוד. בתחילת שנות האלפיים נוצר האירו בטענה לתפקיד שטר שטר עתיד. הרעיון עצמו היה נכון בתחילה. ואמנת מאסטריכט הגדירה בבירור את הקריטריונים שעל פיהם יש לבחור מועמדים לאזור האירו. תשומת הלב העיקרית הוקדשה לגירעון התקציבי - הוא לא יעלה על 3 אחוז מהתמ"ג במדינה. כמובן שרחוק מכל העולים נכנסים למסגרת זו. עם זאת, הם התקבלו לגוש האירו - הפעולות ה"מסתערכות "של ארה"ב מילאו את תפקידן. החלטה זו הפכה למעין פצצת זמן, וחברי האיחוד האירופי הפכו לבני ערובה של המצב.
במבט ראשון האירו התמודד היטב עם המשימה שהוטלה עליו, וכיום שערו גבוה מהדולר. אבל המטבע ה"ירוק "המסורתי הוא פופולרי ובכל מקום. והסיבובים החדשים של המשבר הכלכלי, מטלטלים את אירופה, מהווים איום רציני על קיומה של האיחוד האירופי. יוון, פורטוגל, ספרד, אירלנד מושכות את הספינה הכלכלית הפאן-אירופית לתחתית. ו"אבות המייסדים "של האיחוד האירופי עצמם רחוקים מלהיות חלקים, משבר - זה משבר. ברור שהאינטגרציה האירופית לא חזתה שלבים כאלה בקיומה. לממן מדינות משבר על חשבון משלמי המסים שלהם זה תענוג יקר מדי אפילו עבור התורמים העיקריים של גוש האירו. אבל פרדוקס נוסף: אין הזדמנויות להיפטר מארצות נטל. מעשי חקיקה לאימוץ באיחוד האירופי ובאזור האירו פותחו, אך הכללים ליציאתם אינם! ומדינות המערב המתקדמות עצמן אינן יכולות לעזוב את הקמתן, ליצור איחוד חדש - אחרת הן יבנו מחדש את שכנותיהן ומקורביהן כנגד עצמן. ורוסיה של פוטין עומדת על רגליה, מחזקת עצמה בכוונה במרחב הפוסט-סובייטי ולא תחמיץ את ההזדמנות לחזור לתחום השפעתה לשעבר במזרח אירופה.
מסקנות
אז כדי למנוע את הפיאסקו שלהם, עמודי האיחוד האירופי, בפרט גרמניה וצרפת, נאלצים למעשה לתמוך בבעלות בריתם. מי ירוויח מכך? התשובה היא פשוטה. האירו כמעט איבד אמון ואינו יכול להתחרות בדולר האמריקני. זו ארצות הברית, למרות שבמשבר הנוכחי היא לא מתוקה מעצמה, הן מרוצות ביותר מהמצב הרעוע של האיחוד האירופי.
נכון לעכשיו האיחוד האירופי נמצא בצומת דרכים: אי אפשר להרפות ממדינות חלשות בהשפעת מוסקבה, אך לקיים אותן זה חיסרון קיצוני. עם זאת, ככל הנראה, יהיה עליו: שאיפות אנושיות ופוליטיות תמיד היו יקרות …
