גיבוש הוא מושג פילוסופי, שמשמעותו תהליך של תנועה ושינוי של משהו. זו יכולה להיות הופעה והתפתחות, ולפעמים - היעלמות והנסיגה. לעיתים קרובות הפיכה מתנגדת לחוסר יכולת להשתנות.
מונח זה בפילוסופיה, תלוי בשלבי התפתחותו או בבתי ספר ותחומים, רכש קונוטציה שלילית או חיובית. לעתים קרובות זה נחשב למאפיין של חומר ובניגוד ליציבות, ליציבות ולחוסר יכולת להיות גבוהה יותר. במאמר זה ננסה לקחת בחשבון את ההיבטים השונים של מושג זה.
מקור ומוצא
גיבוש הוא מונח המופיע לראשונה בפילוסופיה העתיקה באירופה. פירושו היה תהליך של שינוי וגיבוש.
פילוסופים טבעיים הגדירו שהפכו לדוקטרינת הדברים, הופעתם, התפתחותם והרסם. אז הם תיארו מקור בודד מסוים, שמשתנה ומגלם בצורות קיום שונות.
הרקליטוס ניגן לראשונה את היווצרות הוויה של העולם, שתמיד "הופכת", כלומר זורמת ("פנתה ריי") והיא לא יציבה - הלוגואים (עיקרון בלתי ניתן להריסה, חוק ומידה). האחרון מגדיר את עקרונות ההיווצרות וקובע את הגבול לכך. אם פארמנידס האמין שההתמוססות בהוויה, אז עבור הרקליטוס המצב היה בדיוק הפוך.
אפלטון, אריסטו וחסידיו
לאפלטון יש דברים חומריים בהתפתחות ושינוי נצחיים. רעיונות הם נצחיים, והם יעדים להיווצרות תופעות. למרות העובדה שאריסטו היה מתנגד לאפלטון ורבים מהמושגים של האחרון, הוא גם השתמש במושג זה בתבנית של שיח.
גיבוש והתפתחות עוברים דברים, מממשים את מהותם, מתממשים צורה והופכים הזדמנות למציאות. אריסטו כינה את המצב הגבוה ביותר של היותה אנטלכיה, והציע שזה סוג של אנרגיה.
אצל האדם חוק התהוות כזה הוא נשמתו, שבעצמה מפתחת ושולטת בגוף. מקימי בית הספר הניאופלטוני - פלוטינוס, פרוקלוס ואחרים - ראו בהתהוות העיקרון הקוסמי, שיש בו גם חיים וגם נפש. הם קראו לזה הנשמה העולמית ורואים בה את מקור כל התנועה.
הסטואיקים כינו כוח כזה שבזכותו היקום מתפתח, פנאומה. זה חודר בכל מה שקיים.
ימי הביניים
הפילוסופיה הנוצרית לא זרה לעיקרון זה. אולם היווצרות היא, מנקודת מבטם של לימודי לימוד מימי הביניים, פיתוחו, מטרתו, הגבול ומקורו הוא האל. תומאס אקווינס מפתח מושג זה בתורת הפעולה והעוצמה.
ישנם גורמים פנימיים להיווצרות. הם מעוררים פעולה. גיבוש הוא אחדות העוצמה והתהליך המתמשך. בימי הביניים המאוחרים, הפרשנויות האריסטוטליות והניאופלטוניות היו "אופנתיות". הם שימשו, למשל, את ניקולאי קוזנסקי או ג'ורדנו ברונו.
הפילוסופיה של הזמן החדש
הופעת המדע במובן המודרני של המילה ומתודולוגיה שלה בעידן גלילאו, ניוטון ובייקון התערערה מעט מהאמונה שהכל בתנועה. ניסויים קלאסיים ועיקרון הדטרמיניזם הובילו ליצירת מודל מכני של קוסמוס. הרעיון שהעולם כל הזמן משתנה, משתנה ומתעורר לתחייה נשאר הוגה דעות פופולרי בגרמניה.
בזמן שעמיתיהם הצרפתיים והאנגלים דמיינו את היקום כמו משהו כמו שעון ענק, לייבניץ, הרדר, שלינג ראתה את זה הופך להיות. זו התפתחות הטבע מהלא מודע לרציונלי. גבול היווצרות זו מתרחב לאין שיעור, ולכן הרוח יכולה להשתנות ללא הגבלה.
הפריע מאוד לפילוסופים של אותה תקופה ולשאלת יחסי ההוויה והחשיבה. אחרי הכל, דווקא באופן זה ניתן היה לענות על השאלה האם יש חוקים בטבע או לא. קאנט האמין שאנחנו עצמנו מביאים את מושג ההיווצרות לידע שלנו, מכיוון שהוא עצמו מוגבל על ידי החושניות שלנו.
התבונה סותרת, ולכן יש פער בין הוויה לחשיבה שלא ניתן להתגבר עליהם. אנחנו גם לא מסוגלים להבין מה הדברים באמת ואיך הם הפכו להיות כאלה.
הגל
עבור הקלאסיקה הזו של הפילוסופיה הגרמנית, שלבי ההיווצרות חופפים לחוקי ההיגיון, וההתפתחות עצמה היא תנועה של הרוח, הרעיונות, ה"פריסה "שלהם. הגל מגדיר את המונח "דיאלקטיקה של ישות" ו"שום דבר "במונח זה. שני הניגודים הללו יכולים לזרום אחד לשני בדיוק בגלל התהוות.
אבל אחדות זו אינה יציבה או, כדברי הפילוסוף, "חסרת מנוחה". כשדבר "הופך" הוא רק ממהר להיות, ובמובן זה הוא עדיין לא קיים. אך מכיוון שהתהליך כבר החל, הוא כביכול.
לפיכך, היווצרות, מבחינת הגל, היא תנועה משתוללת. זו האמת העיקרית. אכן, בלעדיו, גם הוויה וגם "כלום" אין שום פירוט והם ריקים, נטולי מילוי הפשטות. ההוגה תיאר את כל זה בספרו Science of Logic. שם הפך הגל להפוך לקטגוריה דיאלקטית.
התקדמות או לא ידוע
במאה התשע-עשרה, תנועות פילוסופיות רבות - מרקסיזם, פוזיטיביזם וכדומה, נתפסו בהתהוות כמילה נרדפת למונח "התפתחות". נציגיהם האמינו כי מדובר בתהליך שהביא למעבר מהישן לחדש, מהנמוך ביותר לגבוה, מפשוט למורכב. היווצרות מערכת של אלמנטים בודדים היא אפוא טבעית.
מצד שני, מבקרי השקפות כאלה, כמו ניטשה ושופנהאואר, הבטיחו כי חסידי מושג ההתפתחות מייחסים לטבע ולחוקים ומטרות העולם שאינם קיימים. ההיווצרות מתבצעת מעצמה, באופן לא לינארי. זה נטול דפוסים. איננו יודעים למה זה יכול להוביל.
אבולוציה
תיאוריית ההתפתחות וההתקדמות כגיבוש תכליתי הייתה פופולרית מאוד. היא קיבלה תמיכה בקשר למושג האבולוציה. לדוגמא, היסטוריונים וסוציולוגים החלו להתייחס להיווצרות המדינה כתהליך שהביא להקמתה של מערכת חברתית חדשה, להפיכתה של הסוג הצבאי לממשל לפוליטיקה ויצירת מנגנון אלימות.
השלבים הבאים של התפתחות זו היו, קודם כל, הפרדת הגופים המינהליים משאר החברה, ואז החלפת האוגדות השבטיות באלה הטריטוריאלית, כמו גם הופעת הרשויות הציבוריות. היווצרות האדם במערכת קואורדינטות זו נחשבה כהופעתו של מין ביולוגי חדש כתוצאה מהתפתחות.
