מהי קיום? פירוש המילה הזו "להתרחש", "להתברר", "להתעורר", "להופיע", "לדבר", "לצאת". תרגום כזה מדויק מלטינית. שלא כמו מהות (טבע, שמיעה, עיקרון ראשוני), כלומר היבטו, הוא היבט של כל ישות. איך קיום? מושג זה משולב לרוב במילה "להיות". עם זאת, הוא נבדל ממנה, אשר מורכב בכך שהוא היבט בלעדי של ההוויה, בהיותו בדרך כלל מובן במשמעות של כל מה שקיים בעולם.
מה אומרים הפילוסופים
עבור באומגארטן, מושג המהות או הטבע עולה בקנה אחד עם המציאות (כקיום). עבור ההוגים בכללותם נושא הוכחת הקיום תופס מקום מיוחד. הוא עומד במרכז הפילוסופיה של האקזיסטנציאליזם קאמי, סארטר, קירקגור, היידגר, ג'ספרס, מרסיי ורבים אחרים. זה מציין במקרה זה את החוויה הייחודית והמיידית של קיומו של האדם.
כך, בהיידגר, ניתן לייחס קיום ליישות מסוימת (Dasein). יש להתייחס אליו בתנאים המיוחדים של ניתוח הקיום, ולא בקטגוריות, המשמשות לדברים אחרים.
בדואליות של קיום וטבע, התלמיד רואה יקום טבעי דו-יסודי שנוצר והוגדר רק באלוהים. מקורו של המשהו או הופעתו אינו נובע מהעיקר, אלא נקבע בסופו של דבר על ידי רצונו של האל.
מה הבעיה
ככלל, הקיום מנוגד למושג המהות. המסורת השנייה מגיעה מתקופת הרנסנס (אם לא קודם לכן). מגוון תחומים במדע עורכים את מחקריו.
מדע במובן המסורתי של הקיום עושה ניסיונות לגלות חומר. המתמטיקה (אחת הדיסציפלינות המדויקות) הצליחה במיוחד בתחום זה. מבחינתה, התנאים לקיומו של משהו אינם כה חשובים, שכן עצם היכולת לבצע פעולות שונות עם היסודות.
יתר על כן, קיום אינו אומר מבט מופשט ומרוחק בעניינים אלה, אלא מתמקד במציאות שלהם. כתוצאה מכך נוצר מרחק מסוים בין עקרונות היסוד של המציאות המופשטת והקיומית - מהות הקיום.
במרכז ההוראה לפילוסופיה על אנשים עומדת בעיית הטבע האנושי. תגליתו משתמעת בעצם ההגדרה של כל נושא שהוא לחלוטין. הדיבור על הפונקציות של נושא זה ומשמעותו לא יעבוד בלעדיו.
בתהליך ההתפתחות המדעית ניסו נציגי הפילוסופיה למצוא הבדלים מהותיים בין אנשים לבעלי חיים ונתנו הסבר על טבע האדם, תוך שימוש במגוון תכונות.
למה אנחנו לא הם
יש לנו הרבה קווי דמיון עם בעלי חיים, גם במבנה האנטומי וגם בהתנהגות, ביטוי רגשות ורגשות. גם אנחנו וגם הם שואפים ליצור זוגות על מנת להוליד צאצאים, לטפל בילדינו, ליצור סוג כלשהו של קשרים עם עמיתים לשבטים ולבנות חברה מסוימת. הוא הטוב ביותר רק מהעמדות שלנו. אולי מצד בעלי החיים, העקרונות של ארגון החברה שלהם הם הרבה יותר סבירים או קיימים יותר. זכרו עד כמה ההיררכיה מורכבת לצבועים או שימפנזים.
אבל אדם שונה מחיה בחיוכו, ציפורניים שטוחות, נוכחות דת, מיומנויות מסוימות ושמורת ידע עצומה. חשוב לציין כי במקרה זה מבקשים את המהות האנושית להיקבע על סמך אותם סימנים שהם ההבדל שלו מהמין הקרוב ביותר, כלומר מהצד, ולא על סמך האדם עצמו.
שיטה זו לקביעת אדם אינה נכונה לחלוטין מבחינת המתודולוגיה, שכן ניתן לקבוע את מהותו של כל נושא מסוים על ידי לימוד הדרך האימננטית של צורת הקיום של טבע זה, כמו גם את חוקי קיומו מבפנים.
מהי חברה
האם לכל הסימנים המבדילים בין אדם לחיה יש משמעות רצינית? המדע כיום מצביע על כך שמקורות ההתפתחות ההיסטורית של צורות קיום אנושיות שונות טמון בפעילות עבודה או עבודה, המתבצעת בכל עת במסגרת הייצור בחברה.
המשמעות היא שהאדם איננו מסוגל לעסוק בפעילות יצרנית כלשהי מבלי לקיים במגע ישיר או עקיף קשרים עם אנשים אחרים. מכלול מערכות יחסים כאלה מהווה חברה אנושית. בעלי חיים בונים גם קשרים עם אחיהם השבטים, אך הם אינם מייצרים מוצרים.
מה זה האדם
עם ההתפתחות העקבית של העבודה האנושית והייצור בחברה, משתפרים גם קשריהם של האנשים בה. אדם מתפתח בדיוק כמו שהוא צובר, משפר ומיישם את יחסיו שלו בחברה.
כדאי להדגיש כי מכלול היחסים האנושיים בחברה של אנשים משתמע, כלומר אידיאולוגי (או אידיאלי), חומרי, רוחני וכן הלאה.
רגע זה חשוב למתודולוגיה, מכיוון שהוא מוביל למסקנה שיש להבין את האדם לא ביחס לאידיאלים או לחומרנות וולגרית, אלא באופן דיאלקטי. כלומר, אסור להפחית את משמעותו רק ביחס למשק או לסיבה וכדומה. האדם הוא יצור שצובר את כל התכונות הללו בעצמו. אופי זה הוא רציונאלי ומייצר כאחד. יחד עם זאת זה מוסרי, תרבותי, פוליטי וכן הלאה.
היבט היסטורי
האדם כשלעצמו משלב, במידה זו או אחרת, את מכלול היחסים בתוך החברה. כך הוא מבין את המהות החברתית שלו. פן אחר לגמרי בשאלת סוגי הקיום הוא שהאדם הוא תוצר של ההיסטוריה של המין שלו.
אנשים כמו שהם עכשיו לא הופיעו מייד מאיפה. הם נקודת ההתפתחות הסופית של החברה במסגרת היסטורית. כלומר, אנו מדברים כעת על היושרה של יחיד אחד והמין האנושי כולו.
עם כל אלה, כל אינדיבידואל אינו רק תוצאה של החברה והיחסים בה. הוא עצמו הוא יוצר מערכת יחסים כזו. מסתבר שהוא גם מושא וגם נושא ליחסים חברתיים בו זמנית. באדם מתרחשת מימוש האחדות, כמו גם מכלול האובייקט והנושא.
בנוסף, יש אינטראקציה בין החברה לאדם ברמה הדיאלקטית. מסתבר שהאינדיבידואל הוא סוג של מיקרו-קהילה, כלומר ביטוי החברה ברמה מסוימת, ובו בזמן מדובר באדם ומערכות היחסים שלו בתוך החברה.
בעיה קיומית
אתה יכול לדבר על טבעו של האדם ביחס לפעילות חברתית. מחוצה לה, כמו גם מחוץ ליחסים שונים בחברה ותקשורת פשוטה כסוג של מימוש, איננו יכול פשוט להיחשב אדם למלואו.
עם זאת, המהות האנושית לא מצטמצמת במלואה למהות, שבמציאות מתבטאת ומתגלה בקיומה. אופיו של כל אדם הוא מאפיין כללי של המין האנושי; הקיום הוא תמיד משהו אינדיבידואלי.
מהי קיום?
קיום הוא ישות האדם כטבע, המתבטאת במגוון מלא של תכונות, צורות ומינים. יושרה מוחלטת כזו מוצאת ביטוי בכך שאדם משלב שלושה מבנים עיקריים: נפשי, ביולוגי וחברתי.
אם תסיר אחד משלושת הגורמים הללו, האדם לא יעשה זאת. בכל מקרה, להתפתחות יכולותיהם של אנשים ולהיווצרותם המלאה יהיה קשר לתפיסות כמו שאיפותיהם התורניות של ה"אני "האנושי, הכישרונות הטבעיים והחברה שמסביב.
עצם ההיבט של דרך הקיום אינו נחות מבחינת בעיית הטבע האנושי. היא קיבלה את הגילוי השלם ביותר בפילוסופיה של האקזיסטנציאליזם, המתפרש כהווייתו של הפרט, בשילוב עם מעבר לקטגוריות של עולמנו האינדיבידואלי באמת.
מדע האקזיסטנציאליזם
כפי שצוין לעיל, הקיום הוא תמיד משהו אינדיבידואלי. אמנם זה מרמז על חיים משותפים עם מישהו, אך אדם בכל תרחיש יפגוש את המוות רק באופן פרטי עם עצמו.
מסיבה זו, האקזיסטנציאליזם רואה בחברה שלנו ובאינדיבידואל שתי תמונות מנוגדות הנמצאות במצב קבוע של קונפליקט. אם אדם הוא אדם, אז החברה היא קיום בלתי אישי.
החיים האמיתיים הם הישות האישית של האדם, החופש והרצון שלו לחרוג. קיום בחברה (במושג האקזיסטנציאליזם) אינם חיים אמיתיים, זהו הרצון לבסס את ה"אני "של האדם בחברה, לקבל את המסגרת והחוקים שלה. החלק החברתי של טבע האדם וחייו האמיתיים באקזיסטנציאליזם סותרים זה את זה.
ז'אן פול סארטר אמר שהקיום הולך לפני המהות. רק במפגש עם המוות פנים אל פנים, ניתן לגלות מה היה "אמיתי" בחיי האדם ומה לא.
היווצרות האדם
ראוי לציין שבתיזה "הקיום הולך לפני המהות" מכיל פתוס מסוים של הומניזם. כאן יש משמעות כזו שאדם עצמו קובע מה ייצא ממנו בסופו של דבר, כמו גם את כל העולם בו תהיה הווייתו האישית.
העניין הוא שכל אחד ואחד מוצא את מהותו רק בתהליך החיברות שלו. יחד עם זאת הוא הופך לנושא גדול יותר ויותר של החברה שמסביב, יותר ויותר חשוף להשפעתו. על פי תפיסה זו עלינו לקבל שהיילוד הוא רק "מועמד" לתפקיד האדם. מהותו אינה ניתנת לו מלידתו. היווצרותו מתרחשת בתהליך ההוויה. בנוסף, רק עם צבירת ניסיון סוציו-תרבותי הופך אדם יותר ויותר לאדם.
נכון גם לעמדה האקזיסטנציאליסטית לפיה המשמעות האמיתית והמשמעות האמיתית של חייו של אדם מסוים נקבעת רק "בסוף הדרך", כאשר ברור סוף סוף מה בדיוק עשה על פני האדמה הזאת ומה באמת פירות עמלו.
