פרידריך דניאל ארנסט שליימכר (1768–1834), אולי, לא יכול להיות מדורג בין גדולי הפילוסופים הגרמנים של המאה ה -18 וה -19, כמו קאנט, הרדר, הגל, מרקס או ניטשה. עם זאת, הוא ללא ספק אחד ההוגים הטובים ביותר של מה שמכונה "הרמה השנייה" של אותה תקופה. הוא היה גם חוקר ותיאולוג קלאסי מצטיין. מרבית עבודותיו הפילוסופיות מוקדשות לדת, אך מנקודת המבט המודרנית, מדובר בהרמנויטיקה (כלומר תיאוריית הפרשנות) הראויה לתשומת הלב הגדולה ביותר.
פרידריך שלגל (סופר, משורר, בלשן, פילוסוף) השפיע ישירות על חשיבתו. רעיונותיהם של שני האנשים המצטיינים בתקופתם החלו להתגבש בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, כאשר הם גרו זמן מה באותו בית בברלין. רבות מהוראות התיאוריה הן כלליות. לא כל תזה יודעת בדיוק מי משני הבעלים הציע אותה. מכיוון שהשיטות של שלגל הרבה פחות מפורטות ושיטתיות מהתיאוריות של שליימכר, יש בהן חשיבות עליונה.
הגדרה
עם הופעתה של תיאוריית הפרשנות, שמות כאלה קשורים זה לזה: שליירמכר, דיתי, גדאמר. הרמנויטיקה, אשר מייסדה נחשב לאחרון הפילוסופים הללו, קשור לבעיות המתעוררות בעבודה עם פעולות אנושיות משמעותיות ומוצריהן (בעיקר עם טקסטים). כתחום מתודולוגי הוא מציע כלים לטיפול יעיל בבעיות של פרשנות פעולות אנושיות, טקסטים וחומרים משמעותיים אחרים. ההרמנויטיקה של ח 'ג' גדמר ופ 'שליירמכר מבוססת על מסורת ארוכה, מכיוון שמכלול הבעיות שהוא פותר הופיע בחיי האדם לפני מאות רבות של שנים ונדרש שיקול חוזר ועקבי.
הפרשנות היא פעילות בכל מקום שמתרחשת בכל פעם שאנשים מבקשים להבין כל משמעות שהם רואים שהם חיוניים. עם הזמן, גם הבעיות וגם הכלים שנועדו לפתור אותן השתנו באופן משמעותי יחד עם משמעת ההרמנויטיקה עצמה. מטרתו לזהות את הסתירות העיקריות בתהליך ההבנה.
פילוסופים הרמנויטים (פ. שליימאכר וג. גדאמר) מחברים זאת לא עם מחשבה, אלא עם מניפולציות של חשיבה. שקול את הנקודות והמושגים העיקריים של תיאוריה זו.
התפתחות רעיונות פילוסופיים
תיאוריית ההרמנויטיקה של שלמאכר מבוססת על תורתו של הרדר בפילוסופיית השפה. בשורה התחתונה, החשיבה תלויה בשפה, מוגבלת אליה או זהה איתה. משמעות התזה הזו היא שהשימוש במילה חשוב. עם זאת, בין אנשים ישנם הבדלים לשוניים עמוקים ואינטלקטואליים עמוקים.
התורה המקורית ביותר בפילוסופיה של השפה היא הוליזם סמנטי. הוא זה (כפי שמוכר על ידי הפילוסוף עצמו) שמחמיר משמעותית את בעיית הפרשנות והתרגום.
עקרונות בסיסיים
אם ניקח בחשבון את ההרמנויטיקה של שליימכר בקצרה וברורה, עליכם לשים לב לרעיונות המפתח של התיאוריה שלו.
להלן עקרונות היסוד שלה:
- הפרשנות היא משימה מורכבת בהרבה ממה שמובן בדרך כלל. בניגוד לתפיסה השגויה הרווחת כי "הבנה מתרחשת כמובנת מאליה", למעשה, "אי הבנה מתרחשת כמובנת מאליה, לכן יש לחפש ולהבין אותה בכל נקודה".
- הרמנויטיקה בפילוסופיה היא תיאוריה להבנת תקשורת שפה. זה מוגדר כמנוגד, ולא שווה להסבר, היישום או התרגום שלו.
- הרמנויטיקה בפילוסופיה היא משמעת שצריכה להיות אוניברסלית, כלומר כזו שיושמת באותה מידה על כל תחומי הנושא (תנ"ך, משפטים, ספרות), לדיבור בעל פה ובכתב, לטקסטים מודרניים ולקדמונים, לעבודה במקור ובשפות זרות.
- תיאוריה פילוסופית זו כוללת פרשנות של טקסטים קדושים כמו התנ"ך, שאינם יכולים להתבסס על עקרונות מיוחדים, למשל, על השראת המחבר והמתרגם כאחד.
איך פירוש
כאשר שוקלים בקצרה סוגיות של הרמנויטיקה, יש לשים לב לבעיית הפרשנות הישירה. שים לב כי התיאוריה של שליימכר מבוססת גם על העקרונות הבאים:
- לפני שתתחיל בפרשנות של טקסט או שיח בפועל, עליך להכיר היטב את ההקשר ההיסטורי.
- חשוב להבחין בבירור בין שאלת משמעות הטקסט או השיח לאמתו. ישנן עבודות רבות בעלות תוכן מפוקפק. ההנחה כי טקסט או שיח חייבים להיות אמיתיים מובילה לרוב לפרשנות שגויה רצינית.
- לפרשנות תמיד יש שני צדדים: האחד לשוני, השני פסיכולוגי. המשימה הלשונית היא להסיק מסקנה מהראיות המורכבות בשימוש בפועל במילים בכללים השולטים בהן. עם זאת, הרמנויטיקה מתמקדת בפסיכולוגיה של המחברים. הפרשנות הלשונית מתייחסת בעיקר למה שמקובל בשפה, ואילו הפרשנות הפסיכולוגית קשורה יותר למה שמאפיין מחבר מסוים.
הצדקה
פרידריך שליירמכר מציג את רעיונותיו בנושא הרמנויטיקה ומרמז על כמה סיבות מדוע יש להשלים פרשנות לשונית על ידי זו פסיכולוגית. ראשית, צורך זה נובע מהזהות הלשונית העמוקה והאינטלקטואלית הרוחנית של פרטים. תכונה זו ברמה האינדיבידואלית מובילה לבעיית הפרשנות הלשונית, היינו שהשימוש בפועל במילים הזמינות להוכחה יהיה בדרך כלל קטן יחסית במספרם ועניים בהקשרם.
פנייה לפסיכולוגיה של מחברים צריכה לעזור בפתרון בעיה זו על ידי מתן טיפים נוספים. שנית, פנייה לפסיכולוגיה של המחבר נחוצה גם בכדי לבטל את העמימות ברמת המשמעות הלשונית המתרחשת בהקשרים מסוימים (גם כאשר נודע טווח המשמעויות הקיימות למילה המדוברת).
שלישית, בכדי להבין היטב את המעשה הלשוני עליכם לדעת לא רק את משמעותו, אלא גם את מה שהפילוסופים מאוחר יותר כינו אותו "כוח אשלילי" או כוונה (מורכב במה שהכוונה מבצעת: תקשורת, הנחיה, הערכה וכו '.)
תנאים
לגבי הרמנויטיקה של פ. שליימאכר, יש צורך בשתי שיטות שונות: שיטת "השוואה" (כלומר, שיטת האינדוקציה הפשוטה), שהפילוסוף מחשיב שהיא דומיננטית מהצד הלשוני של הפרשנות. במקרה זה, הוא מתרגם את המתורגמן מהשימוש הספציפי במילה בכללים השולטים בכולם לשיטת "Fortunetelling" (כלומר, יצירת השערה שגויה מקדימה, המבוססת על עובדות אמפיריות והולכת הרבה מעבר למסד הנתונים הקיים). המדען מחשיב גישה זו השולטת בצד הפסיכולוגי של הפרשנות.
התפיסה הפילוסופית של "אמירת עתידות", הנמצאת בשימוש נרחב בספרות, היא תהליך של השלכה עצמית פסיכולוגית לטקסטים המכילים גרעין של אמת, שכן הוא מאמין שהרמנויטיקה דורשת מידה מסוימת של הבנה נפשית פסיכולוגית בין המתרגם למתורגמן.
כך, בהרמנויטיקה של שלמאכר, הטקסט נחשב משתי עמדות.
התחשבות בחלקים ובשלם
פרשנות אידיאלית היא מטבעה פעולה הוליסטית (עיקרון זה מוצדק בחלקו, אך יחד עם זאת חורג ממסגרת ההוליזם הסמנטי). בפרט, יש לקחת בחשבון כל פיסת טקסט נתונה לאור כל המערך שאליו הוא שייך. יש לפרש את שניהם מנקודת מבט רחבה יותר של הבנת השפה בה הם נכתבים, ההקשר ההיסטורי שלהם, הרקע, הז'אנר הקיים והפסיכולוגיה הכללית של המחבר.
הוליזם כזה מכניס מעגליות רחבה בפרשנות, שכן הפרשנות של אלמנטים רחבים יותר אלה תלויה בהבנת כל שבר בטקסט. עם זאת, שליירמכר אינו רואה את המעגל הזה כמרושע. הפיתרון שלו אינו מורכב בעובדה שיש לבצע את כל המשימות בו זמנית, מכיוון שהדבר עולה על היכולות האנושיות. במקום זאת, הרעיון טמון ברעיון שהבנה אינה שאלה של "הכל או כלום", אלא משהו שמתבטא במידה זו או אחרת, כך שתוכלו בהדרגה להתקדם להבנה מלאה.
לדוגמא, באשר ליחסים שבין חלק הטקסט למערך כולו אליו הוא שייך, מבחינת הרמנויטיקה, שליירמכר ממליץ לקרוא תחילה ולפרש את כל חלק מהטקסט כמה שיותר טוב, כדי להגיע להבנה כללית משוערת של היצירה כולה. השיטה מיושמת על מנת להבהיר את הפרשנות הראשונית של כל אחד מהחלקים הספציפיים. זה מספק פרשנות כוללת משופרת, אשר לאחר מכן ניתן להחיל מחדש כדי להבהיר עוד יותר את הבנת החלקים.
המקורות
למעשה, ההרמנויטיקה של שלמאכר כמעט זהה לתיאוריה של הרדר. עמדה כללית כלשהי כאן נובעת מהעובדה ששניהם הושפעו מאותם קודמים, במיוחד אני א. ארנסטי. אך בהתחשב בקצרה בהרמנויטיקה של שליימכר, יש לציין שהיא חייבת בלעדית להרדר שתי נקודות מהותיות: תוספת הפרשנות "הלשונית" "הפסיכולוגית" וההגדרה של "אמירת עתידות" כשיטה הרווחת של האחרונה.
הרדר כבר השתמש בזה, במיוחד בעבודות על עבודותיו של תומאס אבט (1768) ובקוגניציה ותחושת הנפש האנושית (1778). התיאוריה של שליימכר, למעשה, פשוט מאחדת ושיטתית רעיונות שכבר "פזורים" על מספר יצירות של הרדר.
הבדלים ותכונות
עם זאת, ישנם כמה חריגים משמעותיים לכלל זה של המשכיות הקשורים להבדלים בין תיאוריית ההרמנויטיקה של שליימאכר לרעיונות של הרדר.
כדי לראות זאת, עליך להתחיל בשתי סטיות שאינן בעייתיות, אלא מהותיות. ראשית, שליימאכר מחמיר את בעיית הפרשנות על ידי הכנסת הוליזם סמנטי. שנית, התיאוריה שלו מציגה את העיקרון של אידיאל האוניברסליות של הרמנויטיקה.
אנו לוקחים בחשבון שהרדר הדגיש בצדק את החשיבות החיונית בפרשנות ההגדרה הנכונה של ז'אנר היצירה, כמו גם את הקושי הגדול לעשות זאת במקרים רבים (במיוחד בגלל השינויים הבלתי פוסקים והפיתוי הנרחב בעקבותיו להטמיע באופן שגוי בז'אנרים לא מוכרים).
עם זאת, שליירמכר הקדיש תשומת לב מעטה יחסית לנושא זה. במיוחד בעבודתו המאוחרת הגדיר את הפרשנות הפסיכולוגית ביתר פירוט כתהליך של זיהוי ומעקב אחר ההתפתחות הדרושה של "הפיתרון המקורי של סופר" [Keimentchluß] ".
בנוסף, הרדר כלל לא רק את ההתנהגות הבלשנית, אלא גם את ההתנהגות הלא לשונית של המחבר בין הראיות שקשורות להרמנויטיקה פסיכולוגית. שליירמכר חשב קצת אחרת. הוא התעקש להגביל את ההתנהגות הלשונית. זה גם נראה שגוי. לדוגמא, מעשי האכזריות המוקלטים של המרקיז דה שדה נראים חשובים יותר פוטנציאליים לביסוס הצד הסדיסטי של הופעתו הפסיכולוגית ולפרשנות מדויקת של הטקסטים שלו מאשר אמירותיו האכזריות.
שליירמכר (שלא כמו הרדר) ראה בתפקיד המרכזי של "אמירת עתידות" או השערה בהרמנויטיקה כבסיס להבחנה חדה בין פרשנות למדעי הטבע. כתוצאה מכך, ולסווג אותה כאמנות, לא כמדע. עם זאת, כנראה שהיה צריך לשקול זאת כבסיס להכרה בהבנה ובמדעי הטבע כדומים.
התיאוריה שלו נוטה גם להמעיט בערפל, לטשטש או לדלג על כמה מהנקודות החשובות בנושא הרמנויטיקה שפרדריק שלגל כבר הביע. יחסו שלו לנושאים כאלה, שבאו לידי ביטוי בטקסטים מסוימים, כמו פילוסופיה של פילוסופיה (1797) וקטעי אתנה (1798–1800), נזכר במידה רבה בגישתו של שליימכר. אבל זה כולל גם נקודות פחות נועזות, מעורפלות או אפילו נעדרות מעבודתן של פילוסופים.
שלגל מציין כי טקסטים מבטאים לרוב משמעויות לא מודעות. כלומר, כל יצירה מצוינת מכוונת ליותר מאשר משתקפת בה. אצל שליירמכר אפשר למצוא לפעמים נקודת מבט דומה, המתבטאת בעיקר בתורה שעל המתורגמן לשאוף להבין את המחבר טוב יותר ממה שהבין בעצמו.
עם זאת, הגרסה של עמדה זו שהביע שלגל היא רדיקלית יותר, ומספקת עומק משמעות אינסופי באמת, אשר ברובו אינו ידוע למחבר עצמו. הוגה זה הדגיש כי יצירה מבטאת לעתים קרובות משמעויות חשובות לא באופן מפורש באף אחד מחלקיה, אלא באופן שבו הם משולבים לכדי שלם יחיד. זו נקודה חשובה מאוד מנקודת המבט של הרמנויטיקה. שלגל (להבדיל משליירמכר) הדגיש כי היצירה, ככלל, מכילה בלבול, שעל המתרגם לזהות (לפרום), ולהסביר למתורגמן.
לא די להבין את המשמעות האמיתית של היצירה המבולבלת. רצוי להבין את זה טוב יותר מהסופר עצמו. יש גם להיות מסוגלים לאפיין ולפרש נכון את הבלבול המתהווה.
