פוליטיקאי אמריקני בולט הפך לנשיא האחרון של ארצות הברית ממפלגת הוויג, שהתמוטטה זמן קצר לאחר סיום כהונתו בתפקיד הבכורה במדינה. מילארד פילמור הפך לראש המדינה ה -13 לאחר מותו הלא צפוי של קודמו. בהיסטוריה של ארצות הברית הוא נותר אדם שחתם על חוק העבדים המגעיל (Runaway Slave) (1850), שעורר את זעמם של תומכי איסור העבדות.
שנים מוקדמות
מילארד פילמור נולד ב- 7 בינואר 1800 בסאמריל (מדינת ניו יורק), במשפחתו של איכר עני. מילדותו הוא אהב מאוד לקרוא, תוך שמירה על התשוקה הזו לכל חייו. עם אשתו לעתיד, אביגיל פאוור נפגש כשהיה עדיין בבית הספר, שם עבדה כמורה שלו.
המשפחה חיה לא טוב, ומילארד נאלצה להתחיל לעבוד מוקדם. תחילה הילד למד כישורי תפירה, וכבר מגיל חמש עשרה עבד במפעל הבדים. כל זמנו הפנוי, הבחור למד בחינוך עצמי וקרא ספרים. בזכות חסות מכמה עשירים בגיל 19, הוא הצליח להמשיך את השכלתו בבית הספר "ניו הופ" ולקבל תואר במשפטים בבופלו, העיר השנייה בגודלה במדינת ניו יורק.
תחילת העבודה
בשנת 1823, לאחר שקיבל תואר במשפטים, התקבל ללימודי משפטים. מספר שנים לאחר מכן, מילארד פילמור נפגש עם הפוליטיקאי המקומי ט. וויד, ששכנע אותו להצטרף לתנועה האנטי-הבונים החופשיים, שהייתה קיימת זמן קצר מאוד. עורך הדין הצעיר התעניין באופן פעיל בפוליטיקה, היה תומך של ג'ון קווינסי אדמס, שהפך לנשיא השישי של ארצות הברית.
בשנת 1829 החלה הקריירה הפוליטית של מילארד פילמור. בגיל 24 הוא נבחר למחוקק המדינה. בשלוש השנים הבאות הוא גר בבפאלו. בשנת 1832 השתתף הפוליטיקאי הצעיר בארגון מפלגת הוויג במערב ניו יורק, שגיבש את הכוחות המתנגדים לנשיא האמריקני הראשון, אנדרו ג'קסון. באותה שנה נבחר פילמור מהמפלגה החדשה לקונגרס האמריקני.
פעילות חקיקתית
במשך שתי תקופות בחירות (1833-1835 ו- 1837-1843) הוא עבד בקונגרס האמריקני. בגוף המחוקק עסק בסוגיות של מדיניות חוץ ופנים. מילארד פילמור הפך למחבר חוק המכס שנכנס לתוקף בתחילת 1842, למרות העובדה שנשיא ארה"ב ג'ון טיילר החזיר אותו לפרלמנט פעמיים. כחבר במפלגת הוויג, התבלט פילמור בנטייתו הגדולה לפשרות והתמתנות בעמדתו בנושאים פוליטיים מרכזיים. לאחר שעבד בקונגרס, בשנת 1844, עשה מילארד פילמור ניסיון להיבחר למושל ניו יורק, אך הפסיד בבחירות ליריבו מהמפלגה הדמוקרטית.
בשנת 1848, המפלגה וויג 'nomined אותו לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית. מילארד פילמור נהנה מתמיכה רבה של מנהיג המפלגה הנרי קליי, ורק בגלל זה הפך לשותפו של זכרי טיילור, המועמד לנשיאות הוויג. הם אפילו לא היו מוכרים ונפגשו לראשונה במהלך מערכת הבחירות.
בראש המדינה
מילארד פילמור לא הראה את עצמו כסגן נשיא ארצות הברית, מכיוון שהוא הורחק כמעט לחלוטין מהשלטון. ממשל הנשיאות התעלם ממנו כמעט לחלוטין, אפילו כשמינה פקידים במדינת ניו יורק.
לאחר מותו הלא צפוי של זכרי טיילור ממחלת מערכת העיכול, פילמור השתלט על המשרד הציבורי הבכיר במדינה. מילארד פילמור הפך לנשיא ה -13 של ארצות הברית ב- 9 ביולי 1850. בניגוד לקודמו, הוא תמך באימוץ הפשרה של קליי, לפיה, בתמורה לקבלתה של קליפורניה לארצות הברית, קיבלו דרום (בעלי עבדים) חוק המאפשר לכידת עבדים גם במדינות בהן בוטלו העבדות. חילופי דברים אלו הרסו במידה רבה את הקריירה הפוליטית נוספת של פילמור, שכן הוא הסתכסך עם מרבית חברי אותה מפלגה ולא התיישב עם הדמוקרטים. הוא תמך בעקרון הריבונות של העמים, אשר נתן למדינות את הזכות לאסור או לאפשר עבדות.
במדיניות החוץ, מילארד פילמור היה נוטה גם הוא להתפשר, ומתנגד לרצונם של הדרומיים לפתוח במלחמה עם הספרדים על המטעים העשירים של קובה. הישגיו כוללים את העובדה שבזכות מאמציו, נוצרו קשרי סחר בין ארה"ב ויפן.
