סקרנות לגבי הסובב אותנו, ניסיונות להבין כיצד היקום עובד, כמו גם רצון לחדור לעולמו הלא ידוע של העולם האחר, היו תמיד סימן למוח האנושי. כשאנשים מרגישים, חווים או מתבוננים במשהו שקורה לאחרים, הם מטמיעים ומגבשים אותו, ורוצים לא רק להבין נכון מה מצב העניינים, אלא גם אם ניתן להבין את האמת. הכרה בפילוסופיה היא אחת השאלות המעניינות ביותר, מכיוון שהפילוסופיה מנסה לתרץ ולהסביר את התהליכים המגוונים המתרחשים במוח האנושי ומכוונים להשגת ידע.
תהליך הקוגניציה מורכב יותר מאשר פשוט הצטברות של ידע - הוא יצירתי, תרבותי וחברתי; זה כרוך לא רק במנגנוני חשיבה רציונאליים, אלא אינטואיטיביים וחושיים. זו הסיבה שקוגניציה בפילוסופיה היא בעיה מיוחדת, העוסקת בקטע תיאורטי מיוחד הנקרא אפיסטמולוגיה או אפיסטמולוגיה. ראשית האפיסטמולוגיה כענף מיוחד לפילוסופיה הונח על ידי סקוטי פרייר במאה ה -19. תחום פילוסופי זה חוקר הן את השיטות והעקרונות של השגת ידע, כמו גם מהי הקוגניציה, מה זה קשור לעולם האמיתי, האם יש לו גבולות, וגם מה הם היחסים בין הידוע למי שיודע. ישנן תיאוריות רבות ומגוונות של ידע שמבקרות אחת את השנייה ומציעות מושגים רבים לגבי ידע אמיתי ואמין, מהם סוגיו ומדוע בדרך כלל אנו מסוגלים להכיר את העולם ואת עצמנו.
בקיצור, פילוסופים בתחום עוסקים בהבנה מדוע קיים ידע; כיצד נוכל לקבוע שזו בדיוק ידע שיש בו ודאות ואמת, ולא שיפוט (או דעה שטחים), או אפילו אשליה; כיצד הידע הזה מתפתח וגם מהן שיטות ההכרה עצמן. בפילוסופיה, לאורך כל תולדותיה, השאלה הייתה חריפה ביותר לגבי המשמעות של רכישת ידע לאדם ולאנושות, בין אם זה מביא אושר או צער. אך יהא אשר בחיי החברה המודרנית, רכישת ידע חדש רכשה משמעות כה גדולה עד כי שלב ההתפתחות הנוכחי של חברה זו נקרא לעתים קרובות זה ההסברתי, מה גם שזה המרחב המידע שאחד את האנושות.
קוגניציה בפילוסופיה נראית כמו תהליך בעל אופי חברתי וערכי. ההיסטוריה מספרת שאנשים היו מוכנים לא רק לרכוש ידע חדש, אלא גם לקיים אותו, למרות העובדה שלעתים קרובות הם נאלצו, ועכשיו חייבים, לשלם בחייהם, בחופש, בפרידה מקרובי משפחה. מכיוון שמדובר בתהליך, הוא דומה לסוגים אחרים של פעילויות הנלמדות בפילוסופיה, וכמו כן, נקבע על ידי צרכים (רצון להבין, להסביר), מניעים (מעשיים או אינטלקטואליים גרידא), מטרות (השגת ידע, הבנת האמת), אמצעים (כמו התבוננות, ניתוח, ניסוי, היגיון, אינטואיציה וכן הלאה) והתוצאות.
אחת הבעיות העיקריות שהמחשבה הפילוסופית מעוניינת בהן היא כיצד קוגניציה מתפתחת. הפילוסופיה קבעה בתחילה כי סוג הידע הראשון היה תמים, ידע רגיל, שלאורך זמן, בתהליך התפתחות התרבות, השתפר, והוליד את הופעתם של עקרונות תיאורטיים של ידע וחשיבה מדעיים. במקביל, הפילוסופיה מבחינה בין העקרונות והשיטות של הידע הפילוסופי הראוי לבין לימוד הידע המדעי הספציפי (פילוסופיה של המדע).
פילוסופים חשבו גם באיזה תפקיד ממלא הנושא הקוגניציה בתהליך הקוגניציה. הכרה בפילוסופיה היא לא רק לימוד דברים ותהליכים סביב אדם או המתרחשים בו באופן עצמאי, אלא גם חייו הרוחניים. בידיעה, אדם לא רק מבין שהוא לומד משהו חיצוני, אלא גם שמחקר זה משפיע על עצמו. בנוסף, במיוחד בתחום הקוגניציה ההומניטרית, מצב הנבדק היודע, ערכיו ואמונותיו יכולים להשפיע על תוצאות הקוגניציה. בהערכת הבעיה המורכבת הזו הגיעו פילוסופים מכיוונים שונים למסקנות הפוכות לחלוטין. לדוגמא, פוזיטיביסטים תוכחו בידע הומניטרי מחוסר האובייקטיביות, ונציגי הרמנויטיקה פילוסופית, נהפוך הוא, רואים בסובייקטיביות תכונה ספציפית של הידע הומניטרי, אשר אפוא קרוב יותר למיידיות, ובכך, לאמת.
