בזמננו, יותר מתמיד, עלו בעיות חריפות, שבלי הפיתרון שלהן התנועה המתקדמת נוספת של האנושות היא פשוט בלתי אפשרית. הכלכלה היא רק חלק מהפעילות האנושית, עם זאת, בעיקר בהתפתחותה במאה ה -21 תלויה שמירת העולם, הטבע והסביבה האנושית, כמו גם ערכים דתיים, פילוסופיים ומוסריים. במיוחד חשיבותן של בעיות גלובליות עלתה במחצית השנייה של המאה העשרים, כאשר החלו להשפיע משמעותית על מבנה העולם והכלכלה הלאומית.
קטע טריטוריאלי
לפני שנעמיק במהות הבעיה של צפון דרום, נדבר על היווצרות יחסים כלכליים עולמיים. בראשית המאה העשרים, ככלכלה עולמית שלמה, היא כבר קרמה עור וגידים, מכיוון שרוב מדינות העולם נמשכו ליחסי סחר. החלוקה הטריטוריאלית הסתיימה בשלב זה ושני קטבים התגבשו: מדינות מפותחות תעשייתית ומושבותיהן - חומרי גלם ותוספות חקלאיות. האחרונים היו מעורבים בחלוקת העבודה הבינלאומית הרבה לפני שהופיעו בהם שווקים לאומיים. כלומר, השתתפות ביחסים כלכליים עולמיים במדינות אלה לא הייתה צורך בפיתוח שלהם, אלא תוצר של התרחבותן של מדינות מפותחות בתעשייה. וגם לאחר שהמושבות הקודמות קיבלו עצמאות, הכלכלה העולמית, שנוצרה בכך, שמרה במשך שנים רבות על היחסים בין הפריפריה למרכז. מכאן מקור הבעיה של דרום-דרום, שהוליד את הסתירות הגלובליות הנוכחיות.
מושגי יסוד
כך שכפי שהבנתם, האינטראקציה הכלכלית של מדינות מפותחות עם מדינות מתפתחות נבנתה על בסיס לא שוויוני לחלוטין. תמצית הבעיה הגלובלית של צפון-דרום היא שהפגרה של מדינות אגרריות מסוכנת פוטנציאלית הן ברמה המקומית, האזורית, הבין-אזורית, והן עבור המערכת הכלכלית הגלובלית כולה. מדינות מתפתחות הן חלק בלתי נפרד מהכלכלה העולמית, כך שהקושי המדיני, הכלכלי והחברתי שלהן יופיע בהכרח וכבר מתבטא בחוץ. בין העדויות הקונקרטיות לכך ניתן לציין, למשל, הגירה כפויה בהיקף נרחב למדינות תעשייתיות, התפשטות מחלות זיהומיות בעולם, הן חדשות והן אלה שכבר נחשבו כמובסות. זו הסיבה שבעיית צפון-דרום העולמית נחשבת כיום לאחת המשמעותיות ביותר.
כדי לגשר על הפער ברמת ההתקדמות הכלכלית והחברתית בין מדינות מפותחות ומתפתחות, האחרון דורש כעת את הראשון מכל הסוגים של ויתורים, כולל הגדלת שטף ההון והידע (לרוב בצורה של סיוע), הרחבת הגישה של סחורות משל עצמם לשווקים של מדינות מתועשות, מחיקת חובות וכן הלאה.
סדר כלכלי בינלאומי
נפתרה פיתרון לבעיית צפון-דרום בעולם במחצית השנייה של שנות השישים של המאה ה -20, כאשר התרחש גל רחב של דקולוניזציה, התפתח הרעיון של סדר כלכלי בינלאומי חדש, ותנועת המדינות המתפתחות להקמתו החלה. רעיונות המפתח של המושג היו כדלקמן:
- ראשית, ליצור עבור המדינות הנחשלות משטר מועדף להשתתפות ביחסים כלכליים בינלאומיים;
- שנית, לספק סיוע למדינות מתפתחות בצורה צפויה ויציבה ובסכומים התואמים את גודל הבעיות הכלכליות והחברתיות של מעצמות אלה, וגם להקל על נטל החובות שלהם.
לפיכך, מדינות אגרריות הביעו את מורת רוחן ממערכת הסחר הבינלאומית, כאשר ההכנסה מיצוא סחורות מעובדות הייתה גבוהה יותר (בגלל נוכחות של ערך מוסף גבוה בסחורות אלה) מאשר הרווח מייצוא חומרי גלם. מדינות מתפתחות פירשו את מצב העניינים הזה כביטוי לחילופי שווים. הם ראו פיתרון לבעיית הצפון והדרום על ידי מתן סיוע הולם ממדינות מפותחות, ורעיון זה היה קשור ישירות לתוצאות הכלכליות והחברתיות של התקופה הקולוניאלית ולאחריות מוסרית לתוצאות אלה של המטרופולינים לשעבר.
גורל התנועה
באמצע שנות השמונים של המאה העשרים השיגה התנועה להקמת סדר כלכלי חדש הצלחה מסוימת. לדוגמה, מדינות אגרריות הכריזו על ריבונותן על משאבי טבע לאומיים והפכו אותה להכרה רשמית כי במקרים מסוימים, למשל במצב של משאבי אנרגיה, היא תרמה לצמיחת הכנסות הייצוא במדינות מתפתחות. באשר לבעיית צפון-דרום בכללותה, הושגו מספר תוצאות חיוביות. לפיכך, חומרת קשיי החובות נחלשה, מקורות הסיוע הבינלאומי לפיתוח מדינות התרחבו, אושר העיקרון של גישה מובחנת להסדרת החוב החיצוני ברמת המדינה בהתאם לתוצר המקומי לנפש.
הסיבות לתבוסה
למרות כל ההיבטים החיוביים, עם הזמן התנועה החלה לאבד את האדמה, ובסוף שנות השמונים היא הפסיקה להתקיים לחלוטין. ישנן סיבות רבות לכך, אך ישנן שתי סיבות עיקריות:
- הראשונה היא היחלשות משמעותית באחדות המדינות הנחשלות עצמן בשמירה על דרישותיהן, אשר נגרמה על ידי התמיינותן המהירה והפרדת קבוצות משנה כאלה כמו מדינות מייצאות נפט ומדינות תעשייתיות חדשות.
- השנייה היא הידרדרות עמדות המשא ומתן בקרב מדינות מתפתחות: כשמדינות מפותחות נכנסו לשלב הפוסט-תעשייתי, הצטמצמה משמעותית האפשרות להשתמש בגורם חומר הגלם כטענה לפיתרון בעיית צפון-דרום.
התנועה להקמת סדר כלכלי חדש הובסה כתוצאה, אך המחלוקת העולמית נותרה בעינה.
פתרון בעיית צפון-דרום
נכון לעכשיו, ישנן שלוש דרכים להתגבר על חוסר האיזון ביחסים הכלכליים של מדינות מתפתחות ומפותחות. אנו נספר לכם יותר על כל אחד מהם.
1. הגישה הליברלית
תומכיה מאמינים כי חוסר היכולת לבסס מנגנון שוק מודרני בכלכלות לאומיות מעכב את ההתגברות על הפיגור ותופס מקום ראוי בחלוקת העבודה הבינלאומית למדינות אגרריות. לדברי ליברלים, מדינות מתפתחות צריכות לדבוק במדיניות של ליברליזציה של הכלכלה, הבטחת יציבות מקרו כלכלית והפרטה של רכוש המדינה. גישה כזו לפיתרון בעיית הצפון-דרום בעשורים האחרונים עלתה די בבירור במשא ומתן רב-צדדי בנושאים כלכליים זרים בעמדותיהם של מספר גדול של מדינות מפותחות.
2. הגישה האנטי-גלובליסטית
נציגיה דבקים בנקודת המבט שמערכת היחסים הכלכליים הבינלאומיים בעולם המודרני אינה שוויונית, וכלכלת העולם נשלטת בכבדות על ידי מונופולים בינלאומיים, המאפשרת לצפון לנצל את הדרום בפועל. אנטי-גלובליסטים, הטוענים כי מדינות מפותחות מבקשות במודע להפחית את מחירי חומרי הגלם, למרות שהן בעצמם מוגזמות מעלות סחורות מעובדות, דורשות סקירה קיצונית של כל מערכת היחסים הכלכליים העולמיים באופן רצון לטובת המדינות המתפתחות. במילים אחרות, בתנאים מודרניים הם משמשים כממשיכים אולטרה-רעדיים של מושג הסדר הכלכלי הבינלאומי החדש.
