תחום כה מעניין, כמו הסוציולינגוויסטיקה, החל להתפתח במהירות לאחרונה. זה בקשר עם ענפים אחרים של הפילולוגיה. לדוגמה, הבלשנות מחשיבה את החברה והשפה במסגרת כמה תחומים כפופים: פסיכולינגוויסטיקה ואתנו-בלשנות.
הסוציולינגוויסטיקה מתמקדת בהתאמה בין הדיבור האנושי לחברה.
מה יכול להיות ובאילו היבטים אלה
מערכת יחסים? השפה והחברה קשורים זה בזה באופן בלתי ניתן להסבר. לעתים קרובות אנו מדברים על דיבור וחברה כאילו הם תלויים זה בזה, אך במציאות מדובר בגישה של השפעה. ברור שהחברה יכולה להתקיים ללא שפה, כפי שמעידים למשל אוכלוסיות נמלים, דבורים, קופים. עם זאת, לא נצפתה תופעה הפוכה. השפה והחברה מותנות זו בזו: ברור שהראשון לא יכול להתקיים בלי האחרון. יתר על כן, ישנן תיאוריות שונות לגבי מקור הדיבור והמגוון הלשוני, שרבות מהן לא עמדו במבחן הזמן או לא מצאו הוכחות מדעיות. אלה תיאוריה דתית או תיאוריית interjection. היבטים חשובים נוספים בחקר הבעיות של "שפה וחברה" הם ריבוד חברתי של דיבור, מדיניות שפה, דו לשוניות, תפקודן של קהילות רב-לשוניות ושינוי שפה.
קח, למשל, סגנונות דיבור פונקציונליים. הבחירה בדרך מסוימת להביע את מחשבותיך ורגשותיך נקבעת על ידי המצב החברתי ומצב התקשורת. בפנייה לפקידים בבקשה למוסד, אנו מחויבים להשתמש בסגנון עסקי רשמי בו כל הקונסטרוקציות הן אובייקטיביות ומוגבלות ככל האפשר, בהן אסור להיעדר אוצר מילים או ביטויים מרגשיים. אם ננסה ליצור קשר עם הבוס באותו סגנון בו אנו כותבים, אומרים, הודעות SMS לחברה, או לפחות רק "לך", אין זה סביר שהקריירה שלנו תתפתח בהמשך הנהגתו.
אם אנו כותבים הצהרה, עתירה, תעודה, או אפילו סיכום בפסוק, אז במקרה הטוב הם יצחקו עלינו ודוחים את המסמך ולא ישקלו אותו, מכיוון ש"לא מקובל לכתוב ככה ". לפיכך, מצב התקשורת קובע את בחירת אמצעי השפה מסוימים. בנוסף, לשפה ולחברה יש קשרים מסוימים הן מבחינת המאפיינים המקצועיים, האתניים והטריטוריאליים. אם סוציו-לקטים (למשל, ז'רגון של אסירים או מתכנתים של ארגו) שוקלים בעיקר את אוצר המילים של קבוצה מסוימת של אנשים חברתיים או מקצועיים, אז הדיאלקטולוגיה חוקרת דיבור מנקודת מבט של הגבלה טריטוריאלית.
בשפה הרוסית ישנם ניבים צפוניים, דרומיים, ניבים אוראליים. לשפות אחרות יש גם ניבים מסוימים, שלעתים שונים באופן מהותי מ"שפה ספרותית ". אתנו-בלשנות רואה בחשבון את השפה והחברה מנקודת המבט של המגוון הלאומי. תחום הבלשנות הזה הוא שעוסק בבעיות של "גלובליזציה" ונושאים קשורים זה לזה. לדוגמא, תפקודן של "שפות פידגין" או ניבים קריאולים המתעוררים כאשר קבוצות אתניות גדולות לומדות את שפת קבוצה אחרת בצורה "מפושטת" ומעוותת.
תפקידה של השפה בחברה, המובחנת על ידי הטרוגניות לאומית, שייכת גם למשימות האתנו-בלשנות. בעידן של שילוב אינטנסיבי יותר ויותר של קבוצות אתניות, יצירת ויותר פעילה של נישואים ומשפחות בין-אתניות, בעיות הדו-לשוניות עולות לידי ביטוי. מדינות אירופה מנסות ברמה המדינתית לתמוך במגוון הלשוני, כולל קידום שפות נדירות וסכנת הכחדה. לדוגמה, בפולין תוכלו ללמוד ולהעביר את השפה הקאשובית כבחינה לתעודת בגרות, ספרים וכתבי-עת מתפרסמים עליה. בגרמניה הם תומכים בחקר השפה העליונה של לוז'יצקי, בספרד - השפה הקטלאנית.
באופן אידיאלי, מדיניות השפה של מדינות ועמותותיהן (למשל האיחוד האירופי) צריכה להיות מבוססת על נתונים אובייקטיביים של בלשנים המתמודדים עם בעיות "שפה וחברה", בדיוק אז היא יכולה להיות בלתי משוחדת ודמוקרטית. ההיסטוריה מכירה דוגמאות רבות לדיכוי הזהות הלאומית, להזדהות תרבותית. זוהי נטיעה מאולצת של השפה הרוסית, למשל, בפולין בתקופת הצאר, וגרמנית במלחמת העולם השנייה. כל איסור על שימוש בדיבור ילידי גורם למחאה חריפה בקרב האוכלוסייה, מה שמביא בסופו של דבר למהפכות חברתיות, התקוממויות והפלת הכוח. יחד עם זאת, התפתחותה החופשית של התרבות הלאומית, הקשורה באופן בלתי נפרד לשפה, תורמת לחיזוק הדמוקרטיה והתייצבותה.
