החיים מסתיימים תמיד במוות. כך עובד העולם. האם יש משהו אחרי החיים, אף אחד לא יודע. איש לא חזר משם לספר על כך. זה מריר ומעליב במיוחד כשאדם צעיר, מוכשר, מלא חיים יוצא, שלא עשה אפילו עשירית ממה שהוא יכול. אולי הטבע הזה (כמו שחשבו האחים סטרוגאצקי) מסלק אנשים שקרובים מדי לרמזי הסודות שלה ויכולים לשבש את ההומאוסטזיס? אז ב- 6 באפריל 2017 עזב אותנו העיתונאי והסופר אלכסנדר גארוס. הוא היה בן 42.
החיים
גרוס נולד בבלארוס בנובופולוטסק בשנת 1975. המשפחה עברה ללטביה כשהיה צעיר מאוד. בריגה הוא סיים את לימודיו בתיכון ולמד באוניברסיטה. אלכסנדר גארוס, שהביוגרפיה שלו החלה בברית המועצות, יכלה לקבל בלטביה רק מעמד של "לא אזרח". במגזין הסנוב, כשהוא מדבר אל עצמו, הגדיר גרוס את לאומיותו כ"איש סובייטי ".
בשנת 2006 עבר למוסקבה, שם נכנס לפקולטה הפילולוגית של אוניברסיטת מדינת מוסקבה והחל לעבוד כעיתונאי. הוא היה אחראי על מחלקות התרבות בנובאיה גזטה, במגזין המומחה, והיה בעל טור במגזין סנוב. יחד עם חברו ותיק, חבר כיתתו ועמיתו בריגה, כתב ארבעה רומנים. רומן (ראש) שנשבר בשנת 2003 קיבל את פרס רבי המכר הלאומי.
אלכסנדר היה נשוי לסופרת אנה סטארובינץ. גידלו בת ובן.
יצירתיות
יחד עם אלכסיי Evdokimov, הלחין הסופר אלכסנדר גארוס ארבעה רומנים. זה "Juche", "Goo Grey", "(Head) שבירה", "גורם משאית". רומנים אלה נדפסו פעמים רבות וגורמים להתעניינות מתמדת של הקוראים. אפשר לפרש את הז'אנר והמשמעות של יצירות אלה שנכתבו בשפה מוזרה בדרכים שונות. הם יכולים להיחשב כרומנים חברתיים, מותחנים ואפילו פרובוקציות ספרותיות. אי שם במעמקים יש נושא נצחי של הספרות הרוסית - "הטרגדיה של אדם קטן", ההופך להיות נורא. "Juche" מוצב על ידי הסופר כסיפור קולנוע, בו נאמרים הרבה דברים חשובים על החיים שלאחר הסובייטים. העיקר עבור הקורא הממוצע הוא שאי אפשר להתנתק מהספרים האלה. אולי זו השפעת היצירתיות המשותפת של שניים, כמו האחים סטרוגאצקי. יש פי שניים רעיונות, תהודה ייחודית של מחשבות. או כמו שכתבו אילף ופטרוב, "הנפש הסלאבית המסתורית והנשמה היהודית המסתורית" עומדות בסתירה נצחית. אגב, אלכסנדר גארוס עצמו כתב על עצמו שהוא "עם שלושה דמים - לטבי, אסטוני וגרוזיני"
בשנת 2016 פרסם גארוס את האוסף הנגזרות Untranslatable.
המולדת אינה למכירה, יש לפתור איכשהו בעיה זו
זה כתוב על הכריכה. בקדמת האוסף כותב המחבר כי מהירות המדיה עלתה כעת לרמות מדהימות. אם בימי העיתונות, פתק בעיתון יכול היה לחיות מספר ימים, עכשיו זה לפעמים מיושן לפני שמישהו יש זמן לפרסם אותו. המחברים הופכים לזומבים ספרותיים, אפילו לא הספיקו לומר מילה. תרבות במציאות חדשה זו מוקדשת לאוסף, שמאמריו נקראים בנשימה אחת.
מוות
בשנת 2015 אובחן אלכסנדר כחולה בסרטן הוושט. בתו הבכורה ביותר של גרוס הייתה אז בת 11, הבן הצעיר הוא רק בן 5 חודשים. אשתו אנה סטארובינץ דיברה אז בפומבי עם כל מי שיכול היה לעזור. כספי צדקה למטופלים בוגרים אינם נותנים כמעט דבר, והטיפול היה דחוף ויקר. היא כתבה כמה סשה היקרה לה, איך הוא עזר לה בתקופות קשות, איך היא אוהבת אותו ועכשיו הגיע תורה שלה לעזור לו. היא כתבה את זה בפשטות, בכנות, בצורה מרגשת מאוד. כל מי שקרא חש את מזלו. אנה אמרה שזרים ניגשו אליה ברחוב והציעו כסף: 100, 200 רובל, שהיה להם כמה בארנק.
הצלחנו לאסוף את הכסף. גרוס קיבל טיפול בישראל. הוא עבר ניתוח, עבר כימותרפיה. הטיפול עזר, הייתה הפוגה. נראה כי המחלה הובסה! קדימה הם חיים ארוכים ותוכניות רבות. אבל, אבוי, השיפור היה קצר מועד. מצבו של סשה החמיר מיום ליום, הוא התייסר מקוצר נשימה ונפיחות, הכאבים לא פסקו. טיפול טראומטי מספיק לא עזר. המחלה קיבלה את אותותיה וב- 6 באפריל 2017 נפטר אלכסנדר גארוס.
סשה מתה. אין אלוהים
אנה סטארובינץ כתבה בעמוד הפייסבוק שלה כשאלכסנדר הפסיק לנשום. אפשר להבין את הייאוש שלה.
רבים תוכחו את אנה על כך שהפכה את כל תהליך המחלה והמוות של בעלה לציבורי. נאמר שזה מנוגד להבנה הדתית והאנושית. תוכחות ועלבונות רבים גשמו לעברה. אך אולי ההזדמנות לשתף הקלה על סבלם של אלכסנדר וגם היא. לאנשים יצירתיים יש הבנה משלהם של העולם והחיים.
