דוד וגוליית הם שתי דמויות מקראיות שהקרב שלהן הוא אחד מסצינות הקרב הנדירות בברית הישנה. לפני שהפך למלך ישראל והכניע לחלוטין את האויבים ארוכי השנים של יהודי הפלישתים, זכה דוד בתהילה בזכות ניצחון אחד מדהים. כשהיה עדיין צעיר מאוד, פלשתים תקפו שוב את אדמות ישראל. החיילים עמדו זה מול זה, עומדים למהר לקרב, אך אז עלה ענק ענק ועוצמתי, ששמו גוליית, משורותיו הצרות של צבא האויב והציעו ליהודים הצעה: להכריע בתוצאות הקרב על ידי אומנויות לחימה. הוא דחק במישהו להילחם איתו באופן אישי. אם יהודי כובש, היו פלשתים עבדיהם הנצחיים. אם גוליית כובש, הרי שגורלם של בני ישראל יהיה זהה. אני חייב לומר שהאגדה "דייויד וגוליית" היוו את הבסיס לסרטים עלילתיים רבים ושימשה מזימה לציורים יפים.
אז גוליית היה ענק אדיר ונורא. הוא היה כבול בשריון, ואף ישראלי לא יכול היה לאומץ להילחם בו, אפילו למרות הבטחתו של שאול המלך להעניק ליקירו (במקרה של ניצחון) את בתו היחידה מלכהול. במשך ארבעים יום דיבר גוליית, צחק לעם היהודי ונשבע לאלוהים. ברגע זה הופיע צעיר בשם דוד במחנה ישראל. הוא הגיע לכאן לבקר את אחיו הגדולים ולהעניק להם את המתנות שאביו נתן. הוא שמע את גוליית נוזף בחיילים הישראלים ובאלוהים, והתרעם על הגרעין. הוא ביקש מאול המלך את הרשות להילחם בחוצפנים. המלך הופתע מאוד מאומץ כזה, מכיוון שההבדל אפילו בקטגוריית המשקל של המתנגדים היה ברור: ענק, חמוש ושריון, גוליית ודוד, שמלבד כמה אבנים ואקדח רועים, לא היה איתו דבר. אך הצעיר לא נסוג, הוא רצה להצטרף לקרב והיה משוכנע באמונה שלמה שהוא יביס את הפלשתי הענקית.
ואז שאל אותו שאול איך הוא עומד להביס את גוליית? אחרי הכל, הוא היה רגיל למלחמות הרמאות, ודוד כל כך צעיר ולא מנוסה בענייני צבא. על כך השיב הצעיר שכמו רועה פשוט, הוא פגע לא פעם בכבשים שפיגרה אחרי העדר מטורפים שתקפו אותם. וה 'עצמו עזר לו בכך. ואם אלוהים הציל אותו מהדוב והאריה, אז הוא גם היה מציל את ידי פלשתים בורים זו. ואז הבינו היהודים לאן צעיר זה שואב את כוחו: הוא סמך על האדון לחלוטין והיה בעזרתו קיווה להביס יריב כה רציני ועוצמתי.
ועכשיו דוד וגוליית עומדים בשדה הקרב: צעיר צנוע, כמעט ולא חמוש, שיש בתיקו רק כמה אבנים, שנאסף ליד הנהר, ובידיו של קלע לזריקתם, וענק אימתני, לבוש נחושת, חמוש לשיניים. בידו הרגילה והמסומנת היטב, השליך דייוויד הצעיר אבן ממתלה. גוליית, שפגע בו ישירות במצח, התמוטט ללא רגשות. כמו ברק, צעיר קפץ אל הענק שזה עתה הובס, ותפס את חרבו, כרת את ראשו במכה יחידה. צבא הפלשתים, שראה את ההישג הזה נפלא לעם היהודי, מיהר לברוח במורת רוח. בני ישראל שרדפו אחריהם הוציאו לבסוף את האויבים מארצם.
זה היה ניצחון מפואר שהרים את רוחם של בני ישראל וחיזק את אמונתם באלוהים. הקרב שאותו הקימו דוד וגוליית זכרו לנצח על ידי היהודים. שאול המלך מילא את ההבטחה: דוד, כמנצח, קיבל את מלול כאשתו, ומונה גם למפקד. נכון, פעילותו של צעיר אמיץ בשם ארצו לא הסתיימה שם, מכיוון שפעם הצאר צבר עליו כעס, מתוך מחשבה שהוא רוצה לקחת את כסאו, והחל לרדוף אותו בכל דרך אפשרית. אבל זה סיפור אחר לגמרי.
