מאז הקמתה, המערכת הכספית האירופית (EMU) משכה תשומת לב רבה כמבנה המתאם יחסים פוליטיים.
אבות המייסדים של EMU מתכוונים להשיב מערכת של שערי חליפין קבועים אך מפוקחים ברוב הקהילה האירופית, מתוסכלים מהסיכויים למערכת מוניטרית עולמית עם שערה הצף. מערכת כזו תגן על זרמי סחר מקומיים אירופיים עצומים מפני שינויים פתאומיים בתחרות. זה גם יגביל את הפער בשיעורי האינפלציה הלאומיים, יאפשר הקמת אינפלציה פחות תנודתית ויוביל ל"איזור של יציבות מוניטרית ".
במקביל, המערכת המוניטרית האירופית הוערכה כפרויקט שאפתני במיוחד, מכיוון שהיא החזירה לממשל האירופי את המטבעות של כמה מדינות, בעיקר צרפת ואיטליה, שנותרו מנוכרות מניסיונות להתאחד קודם.
המערכת התפתחה לאחר מכן, ויצאה מחוץ ליעדיה המקוריים: מנגנון הפיקוח על שער החליפין של הקהילה הכלכלית האירופית (EBE) נעשה קשה יותר, הקוהרנטיות של המדיניות המוניטרית מוגדרת יותר, ניידות ההון גבוהה מכפי שהייתה בשנים הראשונות של EMU.
כל דבר בעולם מחובר זה לזה, במיוחד בתחום היחסים הכספיים ברמה הגלובלית. לכן יש לומר כמה מילים על המערכת המוניטרית העולמית בכללותה, שעברה מספר שלבי פיתוח:
· המערכת המוניטרית של פריז (1816-1914), המבוססת על תקן הזהב.
· תקן מטילי זהב (1941-1941), אשר קבע חילופי כסף נייר למטילי זהב במשקל 12.5 קילוגרם לפחות.
יחד עם זהב, עם הזמן החלו להתקבל דולרים ופאונד אמריקני לתשלומים בינלאומיים.
· בשנת 1922 נערך גנואה ועידה, המפגישה נציגים של 34 מדינות, שדנו בהיבטים של מונטריזם לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, אסטרטגיה להחזרת מרכז ומזרח אירופה והסכם בין הכלכלות הקפיטליסטיות האירופיות והמשטר הסובייטי החדש.
ואז גובשה מערכת הכספים הגנואית (1944-1922), שבסיסה היה תקן חילופי הזהב.
· מאז מלחמת העולם השנייה נעשו ניסיונות לשמור על יציבות בקרב מטבעות עיקריים באמצעות מערכת בריבית קבועה המכונה הסכם ברטון וודס, שקרסה בראשית שנות השבעים.
עם זאת, מנהיגי אירופה חיפשו את העיקרון של שיעורים יציבים, ונטשו את מדיניות הריבית המשתנה, הפופולרית בארצות הברית.
מרבית המדינות הסכימו בשנת 1972 לקיים יחסי מטבע חוץ. והמערכת המוניטרית, שכונתה "נחש המטבעות האירופי", הייתה אמורה למנוע תנודות בשער החליפין ביותר מ- 2.25 אחוזים.
זה היה הניסיון הראשון לשיתוף פעולה בתחום היחסים המוניטריים, ובעצם, הוא חיבר את כל המטבעות של ה- EEG אחד עם השני. למרות שהמשטר קיים פחות או יותר עד 1979, הוא למעשה החל להתפרק מאז 1973, בגלל התנודות החופשיות של הדולר.
המערכת המוניטרית האירופית הוקמה בשנת 1979 במטרה לייצב את שיעורי הקהילות הכלכליות החברות באיחוד האירופי. במקביל הופיעה יחידה מוניטרית אירופאית (ECU), המבוססת על סל מטבעות לאומיים. ECU היה מבשר האירו.
בשלבים הראשונים התנועה לא הייתה מוצלחת לחלוטין, היו קשיים רבים בעלי אופי טכני. התאמות תקופתיות חיזקו את ערך המטבעות החזקים והורידו את החלשות.
עם זאת, לאחר 1986 נעשה שימוש בשינויים בשיעורי הריבית הלאומיים כדי לשמור על מטבעות בטווח צר (מהשער המרכזי ההדדי). המדינות שהשתתפו בתהליך נאלצו לעמוד ביחידה שהוקמה, שהייתה תרומה מכרעת למאבק באינפלציה.
בריטניה לא הצטרפה להקמת מנגנון שער החליפין הנכון (IAC) לכל המדינות המשתתפות עד 1990. היא נאלצה לנטוש אותו שוב בשנת 1992, מכיוון שהיא לא יכלה להישאר בגבולות ה- MVK.
הפרויקט, בכל אופן, המשיך להתפתח בהתאם לחוזה מאסטריכט, שאישר את חשיבות המבנה הקולקטיבי.
בשנת 1999, עם הופעת האירו, סיימה מערכת הכספים האירופית את קיומה, למרות שמנגנון שער החליפין ממשיך לעבוד.
