ממשל גלובלי הוא מערכת של עקרונות, מוסדות, נורמות חוקיות ופוליטיות, כמו גם סטנדרטים התנהגותיים המגדירים רגולציה בנושאים גלובליים ורב-לאומיים במרחבים חברתיים וטבעיים. תקנה זו מתבצעת כתוצאה מאינטראקציה בין מצבים דרך היווצרות מנגנונים ומבנים על ידם. אפשר גם אינטראקציה ברמה של ארגונים לא ממשלתיים המשתתפים בפעילויות בינלאומיות. במאמר זה נדבר על מושג זה, ניסיונות להחיותו לחיים.
הופעת המושג
מושג "ממשל עולמי" שימש באופן פעיל מאז שנות השבעים, כאשר במסגרת היווצרות תלות הדדית מורכבת בעולם החל להופיע מספר גדול של קהילות בינלאומיות בסדר גודל פלנטרי. זה הצריך יצירת מנגנונים לוויסות משותף של תהליכים גלובליים, כמו גם דרגה גבוהה יותר של תיאום.
יש צורך בממשל עולמי. התרגול והרעיונות שלו עברו שינויים משמעותיים עד כה. עם זאת, עדיין לא ברור איזה עיקרון יונח בכל זאת על בסיסו.
הרציונל המדעי למושג.
התפיסה הראשונה של הממשל העולמי הייתה תיאוריית הריאליזם הפוליטי, שנוסחה בראשית המאה העשרים. מייסדיה היו חוקרים אמריקאים ובריטים - קאר, מורגנטאו, קנאני. בכתביהם הם התבססו בעיקר על מסקנותיו של הפילוסוף האנגליסטי המטאליסטי תומאס הובס, שנחשב למייסד תיאוריית החוזה החברתי.
במונוגרפיה שלו לויתן, הובס דיבר על הבעיות בהיווצרות המדינה. בפרט, הוא שקל מצב של חופש, שהוא ראה בו טבעי. לדבריו, האנשים השוהים בו לא היו סובייקטים ולא ריבונות.
הובס היה בטוח שעם הזמן אנשים עצמם הגיעו לרעיון הצורך להגביל את מצב החופש המוחלט. בשל העובדה שהטבע האנושי הוא אגוצנטרי מטבעו, הדבר מעורר אלימות וקונפליקט מתמיד. הרצון להיפטר ממלחמות ואסונות מוביל לכך שאנשים מתחילים להגביל באופן עצמאי את זכויותיהם לטובת המדינה, ומסכמים את החוזה החברתי. תפקידה להבטיח את שלומם של האזרחים והשלום במדינה.
תומכיה של הריאליזם הפוליטי החלו בהסחבת רעיונות של הובס לתחום היחסים הבינלאומיים. הם טענו כי אינטראקציה בין המדינות מתרחשת ברמה כאוטית, מכיוון שלא קיים שום מודל של מרכז על-לאומי. בגלל זה, המטרה הסופית של מדינות הופכת להישרדות אישית.
חוזה חברתי
בהמשך הטיעון, היו שהגיעו למסקנה כי, במוקדם או במאוחר, יש לסיים מעשים פוליטיים בינלאומיים בצורה של חוזה חברתי דומה אשר ימנע כל מלחמה, אפילו קבועה. בסופו של דבר זה יוביל לאפשרות של ממשל עולמי, הקמת ממשלה עולמית או מדינה עולמית.
יש לציין כי תומכי בית הספר הריאליסטי הגיעו למסקנה כי התפתחות כזו של אירועים אינה סבירה. לדעתם, הלאומיות הייתה צריכה למנוע זאת, שנותרה הצורה החזקה ביותר של אידיאולוגיה, מכיוון שעד כה מדינות לאום עצמאיות סירבו להכיר בכל סמכות עליונה על עצמן, והאצילו לה לפחות חלק מהריבונות שלהן. בגלל זה, הרעיון של ניהול גלובלי אסטרטגי נראה להם בלתי אפשרי.
יתר על כן, האנרכיה המתפתחת של יחסים בינלאומיים אינה מעידה על כך שהעולם תמיד במלחמה עם "הכל נגד כולם". מדיניות חוץ צריכה בהכרח לקחת בחשבון את האינטרסים של גורמים אחרים. בנקודה מסוימת, כל שליט מגיע לזה.
לצורך הגשמת יעדים פוליטיים ספציפיים, מדינות נכנסות לכל מיני בריתות בינן לבין עצמן, מה שהופך את המצב הבינלאומי לרגוע יותר. מאזן הכוחות המתהווה מוביל ליציבות, המתבססת על חלוקת כוחות שווה בערך בין אפילו השחקנים הגדולים והמשפיעים ביותר.
האידיאולוגיה של הליברליזם
בית הספר לליברליזם הוא מהוותיקים בחקר היחסים הבינלאומיים. תומכיה דנים בקביעות באפשרות של ממשל עולמי. ברבים מעמדותיהם הם עומדים בעמדות הפוכות לריאליזם.
ראוי לציין כי ליברלים רבים, כמו ריאליסטים, מבססים את מסקנותיהם על עבודתם של פילוסופי הנאורות. במיוחד רוסו ולוק. מתוך קבלת האפשרות לאנרכיה ביחסים בינלאומיים, הם מצהירים כי אדם אינו תוקפני באופיו, מכיוון שהוא מכוון לשיתוף פעולה. כאשר ההנהלה מגיעה לרמה בינלאומית, מתברר שהיא עדיפה יותר מכל קונפליקט, מבחינה אתית ורציונלית כאחד.
יחד עם זאת, התלות החומרית של מדינות זו בזו הולכת וגוברת באופן משמעותי, ההופך לאחד מסימני ההיכר של הגלובליזציה, ומחייב רגולציה בינלאומית, כלומר ממשל גלובלי.
לטענת הליברלים, ארגונים בינלאומיים תורמים להפצת היציבות בעולם, ומצליחים מדינות חזקות על ידי יצירת חוקים ונורמות חדשות בפוליטיקה הבינלאומית. זה מושג הממשל העולמי. בנוסף, יש להם את היכולת לנהל סכסוכים בין מדינות או למנוע אותם.
לסיכום דעותיהם של ליברלים בבעיה זו, ראוי לציין כי הם רואים בסחר משמעותי כלכלי כמרכיב חשוב המשפיע על צמצום מספר הניגודים האפשריים בין מדינות. כל תופעות ותהליכים המחזקים את התלות ההדדית של העולם נחשבים כתנאי הכרחי לממשל כלכלי עולמי. תפיסה זו לפי השקפתם היא גורם בהתפרסות הגלובליזציה.
אפשרויות לקיום ממשל עולמי
ישנן כמה נקודות מבט על ניהול מערכות ותהליכים גלובליים. לדוגמא, מוצע להקים ממשלת עולם אחת. גישה זו כוללת את היווצרותה ותפקודה לאחר מכן בדימוי הממשל המקומי.
במקרה זה, בעיית הממשל העולמי היא היכולת להושיט אותה עם הסמכות המתאימה, אליה כל המדינות נכנעות באופן שווה. כדאי להכיר בכך שכרגע אפשרות זו לא נחשבת בגלל ההסתברות הנמוכה שלה.
מרבית המומחים נוטים להאמין שמדינות עצמאיות מודרניות לא יכירו בשום סמכות עליונה, קל וחומר שהאצילו לה אפילו חלק מסמכותן בפתרון סוגיות מסוימות. לפיכך, ממשל פוליטי עולמי המבוסס על שיטות פנים אינו אפשרי.
יתר על כן, עם מגוון כזה של מערכות פוליטיות, רמות פיתוח כלכלי, מסורות, זה נראה אוטופי.
עם זאת, גישה זו נדונה באופן קבוע על ידי תומכי כל מיני תיאוריות קונספירציה. תיאוריות הקונספירציה מאפשרות לממשל העולמי מבנים פיקטיביים שונים או אמיתיים. למשל G8, האו"ם, G20, מועדון Bilderberg, בונים חופשיים, Illuminati, ועדה של 300.
רפורמת האו"ם
גישה אחרת, שמשמעה רמת ממשל עולמית, מבוססת על הרפורמה של האומות המאוחדות הקיימות. תמצית רעיון זה היא שהאו"ם יהפוך לקישור המרכזי והמפתח בניהול העולם. במקביל, ההנחה היא שמוסדותיה יהפכו למחלקות ומשרדים מגזריים.
במקביל, מועצת הביטחון תיכנס לתפקידה של סוג של ממשלה עולמית, והאסיפה הכללית תפעל כפרלמנט. קרן המטבע הבינלאומית ממלאת את תפקיד הבנק המרכזי העולמי במבנה זה.
מרבית הספקנים רואים צורה זו של ניהול תהליכים גלובליים כבלתי ניתנת למימוש. בשלב זה, הרפורמה היחידה באמת המשמעותית באו"ם בוצעה בשנת 1965.
בשנת 1992, בוטרוס בוטרוס-ג'אלי המצרי, מזכ"ל האו"ם, קרא לכל המדינות לבצע שינויים נוספים בכדי להפוך את הארגון ליותר עקבי עם המציאות המודרנית. רעיון זה נדון באופן פעיל, אך לא הוביל לשום דבר.
על פי מומחים מודרניים רבים, האו"ם הפך כעת למערכת מוגבלת הדומה יותר לאב-טיפוס של חברה אזרחית שרחוקה מלהיות אידיאלית ולא לממשלה עולמית. בהקשר זה, מאמינים שבעתיד האו"ם ינוע ויתפתח בכיוון זה. פעילותה העיקרית תופנה כלפי החברה האזרחית, קשרים עם הקהילה הלאומית, עסקים אחראיים חברתיים, ארגונים לא ממשלתיים.
השפעה אמריקאית
אולי אפילו דיון אחד המוקדש לממשל העולמי לא עובר בלי להזכיר את ההגמוניה ההולכת וגוברת של ארצות הברית בעולם, מה שמוביל להבנה של עולם חד-קוטבי בלעדי.
גישה זו קשורה לרעיון המונוצנטריות, כאשר אמריקה מובילה את הכל כשחקן הראשי והיחיד. אחד התומכים העיקריים במודל זה הוא הסוציולוג והמדען הפוליטי האמריקני ממוצא פולני זביגנייב בז'זינסקי.
בז'ז'ינסקי מזהה ארבעה תחומים עיקריים בהם אמריקה תופסת וצריכה לתפוס עמדה מובילה בעתיד. זוהי תרבות כלכלית, צבאית-פוליטית, המונית וטכנולוגית.
אם תעקוב אחר מושג זה, אפשרויות בלתי מוגבלות נפתחו לפני אמריקה בסוף המאה העשרים. זה קרה לאחר קריסת המערכת הסוציאליסטית בהובלת ברית המועצות, פירוק ארגוני הסכם ורשה והמועצה לסיוע כלכלי הדדי.
בהתחשב בעוצמתם השווה בערך של מתנגדים, לאחר קריסת המודל העולמי הדו קוטבי, ארצות הברית הפכה לבעלים היחידים. הגלובליזציה, שבכל זאת ממשיכה להתרחש, מתבצעת ברוח דמוקרטית-ליברלית, שאמריקה מרוצה ממנה לחלוטין. יתר על כן, מודל כזה מסייע להגדיל את הפוטנציאל הכלכלי של המדינה. יחד עם זאת, הרוב המכריע של מדינות אחרות אינן מגלות חוסר שביעות רצון עז מפעולות ארה"ב.
מצב זה נמשך בשנות התשעים, אך בתחילת המאה ה- XXI החל להשתנות באופן דרמטי. הודו וסין החלו למלא את תפקידן, כמו גם מדינות המערב, שהחלו להראות יותר ויותר את חוסר שביעות רצונן ממעשיה של אמריקה. כתוצאה מכך, קשה יותר ויותר לארצות הברית להמשיך במדיניותה מבלי לקחת בחשבון את האינטרסים, היעדים והפעילות של מעצמות עולמיות משמעותיות אחרות. בהקשר זה, יותר ויותר חוקרים ספקנים לגבי רעיון ההגמוניה האמריקנית.
תיאום מדיניות בינלאומי
נכון לעכשיו, נראה שהמודל הריאליסטי ביותר הוא, כתוצאה ממנו תהיה העמקה והרחבה של הפוליטיקה הבינלאומית בתחומים שונים. ההערכה היא שזה יכול לקרות בגלל העידון והרחבת האג'נדה הקיימת, כמו גם מעורבותם של משתתפים חדשים, שיכולים להפוך לא רק למדינות, אלא גם לתאגידים, ארגונים, כל מיני מוסדות ציבור.
הדיון על כדאיותה ונחיצותה של הקואליציה הבינלאומית נמשך מאז סוף המאה ה -19. לאחר מלחמת העולם הראשונה היא הפכה לפעילה במיוחד. בפוליטיקאים ממדינות שונות בעולם רואים את המפתח לשמירה על יציבות ושלום. הם צריכים לדעתם להיות המטרות העיקריות של הממשל העולמי.
החיפוש אחר דרכים יעילות כאלה לתיאום מערכת זו נמשך לאורך כל המאה העשרים. למרות כמה גורמים המעכבים באופן אובייקטיבי, זה ממשיך עד היום.
פורמטים
האפשרות של תיאום בינלאומי של מדיניות נראית במתכונים מוסדיים שונים. הם מסווגים בהתאם לאימוץ החלטות פוליטיות מסוימות. ניתן לרכז אותם בתנאי שהמשתתפים יאצילו את סמכויותיהם למרכז תיאום יחיד, כמו גם לבוזר כאשר כל ציר יחליט בעצמו.
ההנחה היא שההחלטות יתקבלו בכל פעם על בסיס הסכמה ומשא ומתן, בהתבסס על כללים ידועים ומוסכמים בעבר שאומצו על ידי כל המשתתפים בהתחייבויות ללא יוצא מן הכלל.
כיום, בקרב ארגונים בינלאומיים משפיעים ישנם כאלה המסוגלים לבצע באופן עצמאי באופן עצמאי למעשה תיאום מרכזי של מדיניות על בסיס הסכמים וכללים שהם אימצו בעבר. בעשותם כן הם משתמשים בסמכות ומשאבים שהוקצו להם. אלה כוללים, למשל, את הבנק העולמי.
אחרים מרכזים את המדיניות של משתתפים אחרים על בסיס מערכת של משא ומתן והסכמים, למשל, ארגון הסחר העולמי. דוגמה לתיאום מבוזר הם פסגות ה- G20 וכדומה. תיאום כזה מבוסס על הסכמים רשמיים. דוגמא בולטת היא מעשיהם של כל הפוליטיקאים שחתמו על הסכם האקלים בפריס.
