הבעיות בהיסטוריה של הפילוסופיה הן הנושאים המדוברים ביותר. ניתן לראות את האמביוולנטיות של תופעה זו אם נשווה בין שתי נקודות מבט. ראשית כל, השקפתו של הפילוסוף פארמנידס הקדום, שהיה הראשון בקרב הוגים יוונים שהעלה את שאלת היותה כסוג של שלמות והגיעה למסקנה שאף אחת מהמחשבות שלנו היא על קיום היות, ולכן אי-היות אינה קיימת. דעה נוספת ידועה גם היא, מה שמכונה "השקפת המלט", שמודה גם בהוויה וגם בחוסר היותה (להיות או לא להיות). ניתן לראות שני היבטים בדיון נצחי זה: 1) הדיאלקטיקה של הוויה ושום דבר, ו 2) הממדים האונטולוגיים והקיומיים של מושג הוויה.
בנוסף, בעיית ההוויה בפילוסופיה פותחת סדרה שלמה של שאלות אחרות שניתן להתלבט בהן, כמו למשל: האם היא תנאי מקיף סביר לאחדות העולם, או שמא מדובר בתנאי כלשהו שממנו "ההווה הנצחי" מציץ? האם יש להיות התחלה וסוף? האם הוא קיים מחוץ לתודעה שלנו או שהוא תוצר של זה? האם להיות רק העולם והדברים סביבנו או משהו עמוק יותר? האם להיות משהו שאנחנו מכירים ישירות, או שמא זהו הבסיס הבלתי משתנה מכל הקיים, סוג של מערכת המסדירה את העולם? מצד אחד, שאלות של להיות לפעמים נראות פשוטות מכדי לדבר עליהן, מכיוון שכולם מבינים מה המשמעות של להיות, אבל הגדרה ברורה למונח זה תמיד מחמקת את החוקר.
הבעיה של להיות בפילוסופיה תמיד הוצגה בדרכים שונות, תלוי בעידן ובחברה מסוימים. גם במהלך דומיננטיות התודעה המיתולוגית של התרבות הפרימיטיבית, כאשר, לדברי לוי-ברוהל, אדם חש פטריסיזציה (השתתפות) בעולם הטבע ולא ניתח תופעות, אלא סיפר סיפורים (מיתוסים) עליהם, הוקמה כפיפות מסוימת של קיום במיתוסים אלה: מי יצר העולם ששומר על הסדר בו, מה מקומו של האדם בו. בסוף העידן המיתולוגי, אנשים פיתחו שתי גישות לבעיה זו - באופן יחסי, מזרחית ומערבית. הגישה המזרחית כללה הפיכת מיתוס לפילוסופיה, והגישה המערבית בהעברתו מהפילוסופיה דרך ניתוח.
בעיית ההוויה בפילוסופיה של המזרח העתיק נפתרה בשני אופנים. הוא הוצג כמניפסט מוחלט בעולם, והעולם נתפס כדמותו הרפאים. גרסה אחרת לחזון התיאור היא "מלאה בריקנות", שבאה לידי ביטוי בכל רגע בעולם. במערב, אפלטון התגלה כקרוב ביותר לגרסה הראשונה להבנת סוגיה זו בפילוסופיה המזרחית. המזרח העשיר את תולדות הפילוסופיה בכך שהוא מעלה את בעיית הישות האמיתית והלא אמיתית, האשלית והאמיתית. הפילוסופיה המערבית עסקה יותר במאפייני ההוויה - זוהי אחדות המגוון או המגוון של האחדות, היקום או המולטיברסום. פילוסופים יוונים (תאלס, אנקסימנס, אנקסימנדר) חשבו כקוסמוס וחיפשו את הבסיס העיקרי שלו (מים, אוויר, אפירון …). הם גם התעניינו בשאלה אם ההוויה היא תמיד זהה לעצמה (כמעט כל המסורת היוונית נטתה לכך) או שמא מדובר ב"נוזל "ו"הופך להיות" (הרקליטוס, אמפדוקלס, ניאופלטוניסטים).
אנו יכולים לומר כי בעיית ההוויה בפילוסופיה של העת העתיקה הועלתה גם בקשר בין הוויה להרמוניה. בקרב הפילוסופים של יוון העתיקה, כל ההרמוניה אינה אישית (תאלס, אנקסימנדר, הרקליטוס, פיתגורס, אמפדוקלס) ובאה לידי ביטוי בסימטריה ובדירות חוזרת. על האדם להיכנע להרמוניה זו, ואז חייו יהיו הגיוניים. הפילוסופים היוונים היו הראשונים שנטשו את המסורת הרווחת של אנימיזם פילוסופי, הבנת העולם כמאוכלס ברוחות, כאשר כל תופעה הייתה בו זמנית יצור, סוג של "אתה". הם הפכו את העולם ל"זה ", והחליפו את המיתוס החי בחשיבה אנליטית. במושג "להיות" הם הציגו את המושג "חומר".
מרגע זה החלו להיפתר בעיות ההוויה בפילוסופיה של יוון העתיקה ובהמשך רומא תוך התחשבות במה שמורכב למעשה. יש הוגים שהאמינו שהחומר הוא חומר (דמוקריטוס), ואילו אחרים - שהוא בלתי מוחשי (אפלטון). אנאקסגורס העלה את הרעיון שהוא מורכב מהומומריזמים (חלקיקים המתחלקים עד אינסוף), ודמוקריטוס - זה של חלקיקים, אטומים בלתי ניתנים לחלוקה. פיתגורס, אפלטון ואריסטו עשו ניסיון לשלב את המושג הרמוניה חסרת פנים עם מבנה היררכי מסוים (אפלטון דמיין זאת בצורה של פירמידה, אריסטו בצורת מדרגות, פיתגורס בצורה של מיסטיקה מתמטית - גאוטטריזם). עם זאת, פילוסופיה קדומה דמיינה שהיא מחזורית, חוזרת על עצמה. אנו יכולים לומר שהיא העלתה את שאלת יחסי ההוויה ותו לא, אך טרם חשבה על יחסי ההוויה והזמן. זה הפך להיות חלק מהתקופות הבאות.
