פרשת ווטרגייט היא שערוריה פוליטית שהתרחשה באמריקה בשנת 1972, שהובילה להתפטרותו של ראש המדינה דאז, ריצ'רד ניקסון. זהו המקרה הראשון ועד כה היחיד בתולדות אמריקה, כאשר הנשיא, בחייו, התפטר בטרם עת מתפקידו. המילה ווטרגייט עדיין נחשבת לסמל לשחיתות, חוסר מוסריות ופשע של הרשויות. היום נגלה מה היה במקרה של ווטרגייט בארצות הברית, כיצד התפתח השערוריה ולמה הוביל.
תחילת הקריירה הפוליטית של ריצ'רד ניקסון
בשנת 1945, ניקסון הרפובליקני בן 33 קיבל מושב בקונגרס. באותה תקופה הוא כבר התפרסם באמונותיו האנטי-קומוניסטיות, שהפוליטיקאי לא היסס להביע בפני הציבור. הקריירה הפוליטית של ניקסון התפתחה במהירות רבה, וכבר בשנת 1950 הוא הפך לסנאטור הצעיר ביותר בתולדות ארצות הברית של אמריקה.
הפוליטיקאי הצעיר ניבא סיכויים מצוינים. בשנת 1952, הנשיא הנוכחי של ארצות הברית, אייזנהאואר, מינה את ניקסון לסגן נשיא. עם זאת, זה לא נועד לקרות.
קונפליקט ראשון
אחד העיתונים המובילים בניו יורק האשים את ניקסון בשימוש שלא כדין בכספי בחירות. בנוסף להאשמות חמורות, היו שם די מצחיקות. לדוגמה, על פי הדיווחים, ניקסון הוציא חלק מהכסף לרכישת גור קוקר ספניאל לילדיו. בתגובה לטענות, נשא הפוליטיקאי נאום טלוויזיוני. מטבע הדברים, הוא הכחיש את הכל וטען כי מעולם לא ביצע בחייו מעשים בלתי חוקיים ולא מוסריים שעלולים היו להכתים את הקריירה הפוליטית הכנה שלו. והכלב, לטענת הנאשם, הוצג בפשטות לילדיו. בסופו של דבר ניקסון אמר שהוא לא מתכוון לעזוב את הפוליטיקה ופשוט לא ויתר. אגב, הוא יבטא ביטוי דומה אחרי שערוריית ווטרגייט, אך על כך בהמשך.
פיאסקו כפול
בשנת 1960, ריצ'רד ניקסון התמודד לראשונה על נשיא אמריקה. יריבו היה ג'ורג 'קנדי, שבאותו המירוץ פשוט לא היה שווה. קנדי היה פופולרי מאוד ומוערך בחברה, אז הוא זכה בהפרש עצום. 11 חודשים לאחר מינויו של קנדי לנשיא, ניקסון מינה את עצמו כמושל קליפורניה, אך גם הפסיד כאן. לאחר תבוסה כפולה הוא חשב לעזוב את הפוליטיקה, אך התשוקה לכוח בכל זאת גבתה את אותותיה.
נשיאות
בשנת 1963, כאשר קנדי נהרג, לינדון ג'ונסון הגיע במקומו. הוא התמודד די טוב עם המשימה שלו. כשהגיע הזמן לבחירות הבאות, המצב באמריקה הוחמיר מאוד - מלחמת וייטנאם, שהייתה ארוכה מדי, עוררה מחאות ברחבי ארצות הברית. ג'ונסון החליט שהוא לא יתמודד לקדנציה שנייה, מה שהיה מאוד לא צפוי עבור החברה הפוליטית והאזרחית. ניקסון לא יכול היה לפספס את ההזדמנות הזו והעלה את מועמדותו לנשיא. בשנת 1968, לפני יריבו בחצי אחוז, עמד בראש הבית הלבן.
יתרונות
כמובן שניקסון רחוק מהשליטים האמריקאים הגדולים, אך אי אפשר לומר שהוא היה הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה"ב. הוא, יחד עם ממשלו, הצליח לפתור את סוגיית היציאה של אמריקה מהעימותים בווייטנאם ולנרמל את היחסים עם סין.
בשנת 1972 ביקש ניקסון ביקור רשמי במוסקבה. בכל ההיסטוריה של יחסי ארצות הברית וברית המועצות, פגישה כזו הייתה הראשונה. היא הביאה מספר הסכמים חשובים בנושא יחסים דו-צדדיים והפחתת נשק.
אבל בשלב מסוים, כל השירותים של ניקסון לארצות הברית פחתו ממש. לשם כך הספיקו רק כמה ימים. כפי שאפשר לנחש, פרשת ווטרגייט היא הסיבה.
מלחמות פוליטיות
כידוע העימות בין הדמוקרטים לרפובליקנים באמריקה נחשב לדבר מוכר. נציגים של שני המחנות כמעט בתורם משתלטים על המדינה, ממנים את מועמדיהם לבחירות ומעניקים להם תמיכה מאסיבית. כמובן שכל ניצחון מביא את השמחה הגדולה ביותר למסיבת הזוכים ואכזבה גדולה מהמתנגדים. כדי להשיג מינוף, המועמדים לרוב עוברים למאבק חד מאוד ולא עקרוני. תעמולה, עדויות מפלילות ושיטות מלוכלכות אחרות נכנסות לתמונה.
כשפוליטיקאי מקבל את מושכות השלטון, חייו הופכים לדו קרב של ממש. כל אחת, אפילו הטעות הקטנה ביותר, הופכת להיות סיבה למתחרים להמשיך בהתקפה. כדי להגן על עצמם מפני השפעת מתנגדים פוליטיים, על הנשיא לנקוט במספר עצום של צעדים. כפי שהראה פרשת ווטרגייט, ניקסון לא היה מקום אחרון.
שירות חשאי וכלים חשמליים אחרים
כאשר גיבור שיחתנו בגיל 50 הגיע לנשיאות, אחת המשימות העיקריות שלו הייתה יצירת שירות חשאי אישי. מטרתה הייתה לשלוט על מתנגדים ומתנגדים פוטנציאליים של הנשיא. היקף החוק הוזנח. הכל התחיל בכך שניקסון החל להאזין לשיחות הטלפון של מתחרותיו. בקיץ 1970 הוא הרחיק לכת עוד יותר: נתן אור ירוק לשירותים החשאיים שערכו חיפושים לא חתכים על חברי הקונגרס הדמוקרטי. הנשיא לא זלזל בשיטת הפרדה והכיבוש.
כדי לפזר הפגנות נגד מלחמה, הוא השתמש בשירותיהם של לוחמי המאפיה. אחרי הכל, הם לא שוטרים, מה שאומר שאיש לא יגיד שהממשלה מזניחה את זכויות האדם ואת חוקי החברה הדמוקרטית. ניקסון לא התבייש בסחיטה ובשוחד. כאשר סבב הבחירות הבא התקרב, הוא החליט לגייס את עזרתם של גורמים רשמיים. וכדי שהאחרון יגיב אליו בצורה נאמנה יותר, הוא ביקש אישורי תשלום מס על ידי אנשים עם רמת ההכנסה הנמוכה ביותר. אי אפשר היה לספק מידע כזה, אך הנשיא התעקש והפגין את נצחון כוחו.
באופן כללי ניקסון היה פוליטיקאי מאוד ציני. אבל אם מסתכלים על העולם הפוליטי, מבחינת עובדות יבשות, קשה מאוד למצוא שם אנשים ישרים. ואם יש כאלה, סביר להניח שהם פשוט יודעים לכסות את עקבותיהם. הגיבור שלנו לא היה כזה, ורבים ידעו על זה.
"אגף האינסטלטורים"
בשנת 1971, כשנותרה רק שנה עד הבחירות הבאות לנשיאות, פרסם הניו יורק טיימס באחד הנושאים שלו מידע סודי של ה- CIA על פעולות צבאיות בווייטנאם. למרות ששמו של ניקסון לא הוזכר במאמר זה, הוא עורר בסימן שאלה את יכולתו של השליט והמנגנון שלו בכללותו. ניקסון לקח את החומר הזה כאתגר אישי.
מעט אחר כך, הוא ארגן את מה שמכונה חטיבת האינסטלטורים - שירות חשאי העוסק בריגול ולא רק. מחקירה שנערכה מאוחר יותר עולה כי צוות השירות הזה פיתח תוכניות לחיסול אנשים שמפריעים לנשיא, כמו גם לשיבוש הפגנות שקיימו הדמוקרטים. באופן טבעי, במהלך מערכת הבחירות, ניקסון נאלץ לפנות לשירותיהם של "אינסטלטורים" לעתים קרובות יותר מהרגיל. הנשיא היה מוכן לעשות הכל כדי להיבחר לכהונה שנייה. כתוצאה מכך, פעילות מוגזמת של ארגון הריגול הביאה לשערוריה שנפלה בהיסטוריה כפרשת ווטרגייט. ההדחה היא רחוקה מהתוצאה היחידה של הסכסוך, אך יותר מכך בהמשך.
איך הכל קרה
מטה וועדת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב היה באותה עת במלון ווטרגייט. באחד מערבי יוני 1972, נכנסו למלון חמישה גברים עם מזוודות של אינסטלטורים בכפפות גומי. בגלל זה קראו לימים לאינסטלטורים של ארגון הריגול. באותו ערב הם פעלו בהתאם לתכנית. עם זאת, במקרה, מעשיהם המרושעים של המרגלים לא נועדו להתקיים. הם מונעים על ידי שומר שהחליט לפתע לבצע מעקף לא מתוכנן. מול אורחים בלתי צפויים הוא מילא אחר ההוראות והתקשר למשטרה.
העדויות היו יותר משכנעות. העיקרית היא הדלת הסדוקה למטה המטה הדמוקרטים. בתחילה, הכל נראה כמו שוד פשוט, אך עם חיפוש יסודי נמצאו עילות להאשמות משמעותיות יותר. קציני אכיפת החוק מצאו בעבריינים ציוד הקלטה מורכב. חקירה קשה החלה.
תחילה ניקסון ניסה לדחוק את השערוריה, אך כמעט בכל יום נחשפו עובדות חדשות החושפות את פניו האמיתיות: "החרקים" שהותקנו במטה הדמוקרטים, רישומי השיחות שהתנהלו בבית הלבן ומידע נוסף. הקונגרס דרש מהנשיא לספק את כל הרשומות לחקירה, אך ניקסון הציג רק חלק מהם. מטבע הדברים, הדבר לא התאים לחוקרים. בעניין זה לא הותר אפילו הפשרה הקלה ביותר. כתוצאה מכך, כל מה שניקסון הצליח להסתיר היה 18 דקות של הקלטת קול, שהוא מחק. הם לא יכלו לשחזר את זה, אבל זה כבר לא משנה, כי החומרים ששרדו הספיקו כדי להפגין את יחסו המזלזל של הנשיא כלפי החברה של ארצו.
עוזרו לשעבר לנשיאות אלכסנדר בטרפילד טען כי שיחות בבית הלבן הוקלטו רק לצורך הסיפור. כטיעון בלתי ניתן לסתירה, הוא הזכיר כי גם בימי פרנקלין רוזוולט נערכו הקלטות משפטיות של שיחות נשיאות. אך גם אם יסכים עם טיעון זה, נותרה העובדה הקשבה למתנגדים פוליטיים, דבר שאי אפשר להצדיק. יתרה מזאת, בשנת 1967 נאסר הפעלת האזנת סתר בלתי מורשית ברמה המחוקקת.
פרשת ווטרגייט בארצות הברית גרמה לתהודה רבה. ככל שהחקירה התקדמה, זעם הקהל גדל במהירות. בסוף פברואר 1973 הוכיחו אנשי אכיפת החוק כי ניקסון ביצע לא אחת הפרות חמורות בכל הנוגע לתשלום מיסים. עוד התגלה כי הנשיא השתמש בכמויות אדירות של כספי ציבור כדי למלא צרכים אישיים.
תיק ווטרגייט: פסק דין
בתחילת הקריירה הצליח ניקסון לשכנע את הציבור בחפותו, אך הפעם זה היה בלתי אפשרי. אם אז הואשם הנשיא בקניית כלבלב, הרי שאלה של שני בתים מפוארים בקליפורניה ובפלורידה. האינסטלטורים הואשמו בקשירת קשר ונעצרו. וראש המדינה הרגיש כל יום חזק יותר לא כבעלים של הבית הלבן, אלא כבן ערובה שלו.
הוא בעקשנות אך ללא הצלחה ניסה להפיץ את אשמתו ולהריץ את תיק ווטרגייט על הבלמים. ניתן לערוך תיאור קצר של מצבו של הנשיא דאז עם הביטוי "מאבק הישרדות". בהתלהבות יוצאת דופן סירב הנשיא להתפטרותו. לדבריו, בשום פנים ואופן לא התכוון לעזוב את התפקיד אליו מונה העם. העם האמריקני, בתורו, אפילו לא חשב על תמיכה בניקסון. הכל הוביל להדחה. חברי הקונגרס היו נחושים בדעתו לסלק את הנשיא מתפקידו העליון.
לאחר חקירה מלאה סיפקו הסנאט ובית הנבחרים את הכרעת הדין. הם הודו שניקסון התנהג בצורה לא הולמת עבור הנשיא וערער את הסדר החוקתי של אמריקה. לשם כך הוא הורחק מתפקידו והוצג בפני בית המשפט. פרשת ווטרגייט גרמה לנשיא להתפטר, אבל זה לא הכל. הודות להקלטות האודיו, החוקרים גילו כי פוליטיקאים רבים ממעגל הנשיא התעללו באופן קבוע בעמדתם הרשמית, לקחו שוחד ואיימו בגלוי על מתנגדיהם. מה שהפתיע את האמריקנים יותר מכל לא העובדה שהדרגות הגבוהות ביותר הלכו לאנשים לא ראויים, אלא העובדה שהשחיתות הגיעה למימדים כאלה. זה, שהיה עד לא מזמן חריג ויכול להביא לתוצאות בלתי הפיכות, הפך להיות דבר שבשגרה.
התפטרות
ב- 9 באוגוסט 1974, ריצ'רד ניקסון, הקורבן העיקרי בפרשת ווטרגייט, עזב את הבית והתפטר מתפקידו כנשיא. מטבע הדברים, הוא לא הודה באשמתו. מאוחר יותר, כשהוא נזכר בשערוריה, הוא יגיד כי כנשיא, הוא עשה טעות ופעל בהחלטיות. למה התכוון בזה? אילו פעולות מכריעות נדונו? אפשר לספק לציבור לכלוך נוסף על פקידים ומקורבים. האם ניקסון היה עושה הודאה גרנדיוזית כזו? ככל הנראה, כל ההצהרות הללו היו ניסיון פשוט להצדיק את עצמן.
ווטרגייט והעיתונות
תפקיד התקשורת בפיתוח השערוריה היה חד משמעי. לטענת החוקר האמריקני סמואל האנטינגטון, במהלך שערוריית ווטרגייט, התקשורת היא זו שאתגרת את ראש המדינה וכתוצאה מכך גרמה לו תבוסה בלתי הפיכה. למעשה, העיתונות עשתה את מה ששום מכון בהיסטוריה האמריקאית לא הצליח לפני כן - שללה את הנשיא את תפקידו, שקיבל בתמיכת הרוב. זו הסיבה שפרשת ווטרגייט והדפס העיתונים האמריקאים עדיין מסמלים את שליטת הכוח ואת ניצחון העיתונות.
עובדות מעניינות
המלה "ווטרגייט" התבשרה בסלנג הפוליטי של מדינות רבות בעולם. זה מתייחס לשערוריה שהובילה להדחה. והמילה "שער" הפכה לסיומת שמשמשת בשם פוליטי חדש, ולא רק לשערוריות. לדוגמא: Monikageyt בקלינטון, Irigate ברייגן, הונאה של חברת הרכב פולקסווגן שאותה כינו את Dieselgate וכן הלאה.
פרשת ווטרגייט בארצות הברית (1974) באה לידי ביטוי שוב ושוב בדרגות שונות בספרות, בקולנוע ואפילו במשחקי וידאו.
