הפתגם "בצורה רישומית" הפך היום למילה מבואת וחסרת משמעות. אבל יש לזה משמעות לקסיקלית מדויקת. לבטא את עצמך בצורה פיגורטיבית - זה, כמו שאומרים המילונים, פירושו "יפה, אלגורי, פיגורטיבי."
מדוע אנו זקוקים למטאפורות, השוואות, אישיות?
נתיבים בשפה נקראים דמויות דיבור. בזכותם הטקסטים נראים במבט מדהים, עבודות ספרותיות מרתקות, תופסים את הקורא ולא נותנים לו ללכת עד סוף הספר. וזה קורה מכיוון שהכותב כותב בצורה פיגורטיבית. זה מה שגורם לאנשים לחוש אהדה לגיבורים ודמויות. אופיה המטאפורי של שפת הכותב מאפשר לדמיון ליצור דימויים עזים, הפרסומות עוזרות לחדור ליופי של הטבע. מספיק להשוות בין שני התיאורים כדי להבין שההקשר, שנכתב בצורה פיגורטיבית - הוא תמונה פואטית שמשפיעה על הנפש, על הדמיון.
קטע מתוך מאמר מדעי
הצטברות צמחייה, כולל וודי, הנמצאת באזורי הזווית המשנה, המשוונית והטרופית, כלומר באזור שבין 30 מעלות קו רוחב לדרום ו -25 מעלות רוחב צפון, נקראת יער טרופי. באזורים הטרופיים נוצר אזור עם לחץ אטמוספרי גבוה. זה גורם להתפשטות של מסות אוויר לאזור הלחץ הנמוך, כלומר לקו המשווה (טקסט יבש, מוחש על ידי הסברים מדעיים).
תיאור אומנותי
את היופי של יער הגשם קשה לתאר עבור אדם עם דמיון ירוד. באופן פיגורטיבי, זהו מקום מדהים בו עצים ענקיים הם כמו יצורים גדולים ופנטסטיים חיים שנמאס להם מחיי אלפי השנים שלהם וגדלו רגליים באדמה. אבל לפעמים הם מתחילים לדבר בינם לבין עצמם בשפה שלא מובנת לנו, אנשים. הם אומרים שהרוח הזו מניפה את הענפים אי שם למעלה, מתחת לשמיים, אבל זה כמובן לא כך! ענקיות ענק אלה מתעוררות משנתן הקולית, מנערות עופות, קופים ובעלי חיים אחרים מענפי הזרועות. ואלו, בתורם, מפוחדים מהתנועה הבלתי צפויה, מעלים זעקה: חלקם זועמים, אחרים בוכים בהיסטריה, אחרים צוחקים על אחרים בעדינות (הטקסט נכתב בצורה פיגורטיבית - פירוש הדבר שהמחבר משתמש בפרסונות, מטאפורות, השוואות).
