לפעילות האנושית יש עקרונות חומריים ורוחניים כאחד, והצד הרוחני של הפעילות תמיד היה חשוב במיוחד עבור חיי החברה, החברה והאדם. הפילוסופיה, לעומת זאת, עזרה לתרבות לממש את עצמה - אחרי הכל, אחת השאלות העיקריות של הפילוסופיה הייתה תמיד השאלה האם העיקרון הרוחני מתנגד לחומר או משלים אותו. מקומה ותפקידה של הפילוסופיה בתרבות מאז ימי קדם נבעו מהתהליך השנוי במחלוקת של התפתחות יחסים חברתיים. המחקר הפילוסופי של בעיה זו חשוב במיוחד כיום.
אפילו אפלטון ניסח את מושג הרוחניות כעולם של רעיונות, דימויים ומושגים שאדם נזכר בהם, וככל שאדם ניגש לרעיונות אלה, כך הוא הופך להיות רוחני יותר. רעיונות מנקודת מבטו של אפלטון הם הבסיס, המטרה וההתחלה של הכל. לפיכך, הפילוסוף הגדול ביסס את ראשוניות הרוחניות. מאז, במונחים תיאורטיים, הפילוסופיה ביצעה את תפקידי ההגנה ויצירת התרבות. אחרי הכל, מקומה ותפקידה של הפילוסופיה בתרבות טמונה גם בעובדה שהיא מנסה לחבר בין אזור זה של השקפת עולם וערכים, כמו גם לפתור את בעיית האונטולוגיה של התרבות, להבין מה בדיוק בתרבות חומרית ורוחנית מתייחס לערכים אמיתיים לאדם. התנאים המוקדמים לשימור והישרדות הסביבה התרבותית של האנושות תלויים בחיפוש המוצלח אחר פיתרון קונסטרוקטיבי לבעיה זו.
ייעוד הפילוסופיה, ערכה בתחום החברתי, טמון בייעוד האנתרופולוגי של השקפת עולם תיאורטית זו. זה אמור לעזור לאדם ליצור את עולמו שלו ולהקים את עצמו בו לא רק כישות עם תבונה, תודעה ומודעות עצמית, אלא גם כאינדיבידואליות מוסרית ורגישה רגשית ביותר. לכן קשה להעריך את מקומה ותפקידה של הפילוסופיה בתרבות, במיוחד ביחס להיווצרות האישיות האנושית. זה מעיר את האדם להבנה יצירתית, בונה של עצמו, את העולם, התרגול החברתי והתקדמות חברתית בעתיד. אותו אפלטון בדיאלוג "טימאוס" אמר פעם שהפילוסופיה היא מתנה כזו מהאלים למין האנושי, מה שהיה טוב יותר ולעולם לא יהיה.
לפיכך, מקומה ותפקידה העקרוני של הפילוסופיה בתרבות מעודד אותה לדרוש כל הזמן מאדם לחדש את ידיעותיו על העולם ועל "הומו ספיינס" עצמו, אך לצורך עבודה מתמדת על עצמו. לשם כך, הפילוסופיה מלמדת לחשוב באופן יצירתי, עצמאי, כל הזמן בחיפוש. ובעידן המשברים והחמרות הבעיות הגלובליות השונות שלנו, הפילוסופיה מחויבת גם לנתח את הגבולות המותרים של היחס "האינסטרומנטלי" וה"פרגמטי "לטבע ולסביבה, ולא לבצע מופשט מתוך אפוקליפסה אפשרית, אלא להפוך ל"פילוסופיית חיים".
סוגיה נפרדת בתחום זה היא הקשר בין פילוסופיה למדע. אם מדעי הפרט בודקים תופעות מסוימות על מנת שיוכלו ליישם את הידע הנרכש באופן מעשי, להשתמש בהם כדי לספק צרכים אנושיים, הרי שהפילוסופיה חוקרת את העולם כסוג של שלמות. היא מבקשת לתת מושג כללי מהו העולם, האם הוא סופי, ניתן לדעת ואיך בדיוק, האם יש תחושה בקיומו ובחיי האדם, וכיצד אדם צריך לחיות את החיים האלה. בנוסף, המדע עצמו והבעיות המתעוררות לפניו הם מקור נוסף לידע פילוסופי. למדע ופילוסופיה יש שיח משותף - הם מבוססים על טיעון תיאורטי, פועלים על מושגים לוגיים.
הדת הייתה צורה קדומה יותר של השקפת עולמו של האנושות. היא גם מבינה את היותה כביושר, אך ראשית, היא מעוניינת בעולם אחר, נונאלי ולא פנומנלי, ישויות אידיאליות, שאינן נגישות לחושים, אך נתפסות על ידי אמונה ומובנות בהיבטים מסוימים על ידי התודעה. הצדקה רציונלית זו של אמונה נקראת תיאולוגיה מבוססת פילוסופיה. הפילוסופיה הדתית המודרנית היא גרסה מודרנית של התיאולוגיה, ובאותה עת היא מעלה בעיות גלובליות האופייניות לפילוסופיה, מציבה שאלות על בן אנוש, על היחסים שבין האדם לעולם (כמו ניוטומיזם), אך מחשיבה אותן דרך הפריזמה של "ערכים ראשוניים" - אמונה ואהבת אלוהים.
